אם רק לפני ימים אחדים הואשמו בכירי האוצר, על ידי מי שהיה מנכ"ל המשרד, ב"שתיקת הכבשים", הרי שלממונה על התקציבים באוצר, יוגב גרדוס, נפלטה היום חתיכת שאגה, בכנס אלי הורביץ לכלכלה ולחברה של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הנה הנאום המלא: "כשחשבתי על מה לדבר הבוקר חשבתי על דברים שמעסיקים אותנו ביום יום כמו תשתיות, יוקר מחיה, אינפלציה, אבל בחרתי להתחיל הבוקר במשהו קצת אחר.
אני רוצה להתחיל בלספר על הבן הקטן שלי, אלון. הוא בן 3 וחצי והבוקר הוא הקליט לי את ההודעה הבאה.(השמיע הקלטה מהבוקר של אלון אומר "אני אוהב אותך אבא").
למה בחרתי להתחיל באלון? כי אני חושב שרובנו חולקים את אותו רצון בסיסי, לראות את הילדים שלנו גדלים לעולם טוב יותר. לשפר את איכות החיים שלהם ושל ילדיהם.
אבל, יש הרבה סכנות שמאימות על איכות החיים של הילדים שלנו. כדי שהם יגדלו לחיים טובים יותר אנחנו צריכים לצד הבעיות היום יומיות, לטפל גם בבעיות ארוכות טווח. בעיות שיותר קשה לנו לראות או להרגיש בבירור כרגע.
בניגוד לדוגמת משבר האקלים שהוא סכנה גלובלית, אחד המשברים ארוכי הטווח המשפיעים באופן ייחודי ביותר על מדינת ישראל ועתידים לפגוש אותנו במהרה הוא המשבר הדמוגרפי.
קצב גידול האוכלוסייה בישראל חריג ביותר, והוא כמעט פי שניים מהממוצע בעולם המפותח. כשאני הייתי בגיל של אלון חיו בישראל 4.5 מיליון תושבים. היום אנחנו כמעט 10 מיליון תושבים וכשאלון יהיה בגילי יחיו פה מעל 20 מיליון תושבים.
הגידול החריג הזה מייצר עומס על השירותים החברתיים, על הכבישים, על שוק הדיור, על הצריכה והייצור המקומי ועוד.
כמובן שגידול דמוגרפי יכול להוות גם יתרון למשק, אך הדבר הזה לא פשוט יקרה מעצמו.
נכון להיום, רוב תושביה של מדינת ישראל שואפים, באופן טבעי, להעלות את רמת חייהם באופן מתמיד. בשביל לעשות זאת, אנו נדרשים לייצר צמיחה כלכלית הגבוהה מקצב גידול האוכלוסייה. אך כאשר קצב גידול האוכלוסייה הוא כה חריג מדובר באתגר משמעותי ביותר.
אבל פה נכנס עוד אלמנט שמהווה אתגר להעלאת רמת החיים. אני מדבר על הרכב האוכלוסייה. אם ניקח את מאפייני פריון העבודה ושיעורי ההשתתפות הנוכחיים ונחשב אותם לפי הרכב האוכלוסייה הצפוי כשאלון הקטן יהיה בגילי, רמת חיים הממוצעת במדינה ישראל תהיה דומה למדינות מזרח אירופה: לטביה, רומניה והונגריה.
התרחיש הזה, נובע מהשילוב בין פריון ילודה גבוה לפריון עבודה נמוך שמייצר השלכות כלכליות קטלניות. פריון העובדים מושפע בעיקרו מרמת הכישורים והמיומנויות שהם מעמידים לרשות שוק העבודה. לכן, שיפור רמת הכישורים צפויה להיות אחד המנועים המרכזיים להעלאת רמת החיים של כולנו".
השקעה תקציבית במערכת החינוך החרדי אינה יעילה
גרדוס לא מסתפק בנבואת הזעם, אלא גם מבהיר מה לדעתו המפתח לשינוי המגמה:
"הכלי המרכזי לשיפור מיומנויות וכישורים בכל העולם הוא מערכת החינוך. בעשורים האחרונים ובפרט מאז ועדת דברת בשנת 2005, נעשו ניסיונות רבים להביא לשיפור מערכת החינוך בישראל. אותם ניסיונות כללו תוספות משאבים דרמטיות למשרד החינוך כך שההשקעה הריאלית לתלמיד גדלה ב-60% ב-15 שנים!
למרות כל תוספות המשאבים הללו, לא חל שיפור במדדי איכות החינוך האובייקטיביים. אפילו ההיפך הוא הנכון. רק לאחרונה התבשרנו על תוצאות מחקר אשר בחן את רמת הקריאה של תלמידים במדינות שונות.
התוצאות מגלות כי חלה ירידה חדה בממוצע ההישגים בישראל כך שלמעשה חזרנו לנקודת המוצא משנת 2001. גם במבחנים בינלאומיים אחרים עולה תמונה דומה שמצביעה על ירידה בהישגים הן ביחס לעבר והן ביחס למדינות אחרות.
כלומר, בשנים האחרונות השקענו הרבה במערכת החינוך הציבורית ורק הלכנו אחורה מבחינת התוצאות.
אבל, לצערי, שיפור מערכת החינוך הציבורית אפילו לא תהיה הבעיה המרכזית שלנו בעוד מספר עשורים. כשאלון יהיה בגילי, והבן שלו יכנס לכיתה א' בבית ספר גולדה בכפר סבא, הוא ככל הנראה ייצג מיעוט. לפי התחזיות הדמוגרפיות, באותה שנה 50% אחוז מהילדים בכיתה א' במדינת ישראל ילמדו במערכת החינוך החרדית.
בשנה שעברה, שיעור הגברים החרדים הזכאים לתעודת בגרות מקרב בני ה-18 עמד על פחות מ-5%, בהשוואה ל-88% בקרב יהודים שאינם חרדים. והתוצר לנפש של חרדי היה שליש מזה של יהודי שאינו חרדי.
כלומר, ללא שינוי דרמטי, כשהנכד שלי יכנס לכיתה א', 50% מהבנים בישראל ילמדו במערכת חינוך ששיעור בעלי תעודת הבגרות שלה הינו 5% והיא מוציאה מתוכה עובדים שמייצרים שליש מהפריון של העובד הממוצע במערכת המקבילה.
אני שומע שיש מי שמציע פתרונות קסם לבעיה הזאת. אז תנו לי להגיד לכם, כל מי שחושב שהזמן יטפל בבעיה או שהכשרות מקצועיות ולימודי ליבה בחוגים אחר הצהריים יכולים לפתור את הבעיה שוגה. אלה יכולים להוות כלים משלימים בלבד אך אינם יכולים לעמוד כפתרונות בפני עצמם, והם שקולים לניסיון לרוקן את הים עם כפית.
מחקרים מראים כי כמעט בלתי אפשרי לצמצם את הפערים שנצברו לאורך כל שנות הלימוד במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה.
נהוג לייחס את התואר "הקטר של המשק" לענף ההייטק. לדעתי, רבים מהכלכלנים יסכימו שבמובן העמוק, הקטר של המשק הוא מערכת החינוך, והיא זו שתכתיב את כיוון הנסיעה של הכלכלה הישראלית - קדימה, או אחורה.
השקעת תקציבי עתק במערכת הוכיחה את עצמה כלא יעילה. לא בחינוך הציבורי ובטח שלא במערכת החינוך החרדית הפרטית שאינה מפוקחת.
בכדי להבטיח את עתיד ילדנו נדרש שינוי יסודי במערכת החינוך. תוספת משאבים חייבת לכלול הגדרת יעדים ברורים ומדידת תוצאות. יש לוודא שההשקעה מניבה את הפירות הנדרשים למשק ולא לצפות שהגדלת שכר או תוספת שעות לימוד לבדם יפתרו את הבעיה.
אומרים אצלנו: "אין מדינה בלי ביטחון". בעת הזו, אני סבור שאמרה נכונה לא פחות היא "אין מדינה בלי חינוך". אבל החינוך חייב להיות איכותי ורלוונטי לשוק התעסוקה. המשבר הדמוגרפי הוא כבר עובדה, והוא לא תלוי בשום הצבעה בכנסת או החלטת ממשלה.
הכיוון אליו תצעד מערכת החינוך יכתיב את הכיוון אליו תצעד המדינה כולה. אם לא נשכיל לעשות שינוי דרמטי אנו עלולים להפוך למדינה דלת משאבים, עם תשלומי מסים גבוהים וללא אפשרות למימון צבא חזק ותשתיות מפותחות.
כמעט 20 שנים חלפו מאז ועדת דברת ויש צורך לבצע שינוי עמוק של המערכת. אם נצליח נהיה למדינה מתקדמת, שמובילה את העולם המפותח ומציעה לאזרחיה רמת חיים גבוהה. השינויים ידרשו ויתורים כואבים ומרחיקי לכת, אך יכריעו כיצד ייראה עתיד הילדים של כולנו.