שווים ושווים יותר: הפערים בחברה הישראלית לא יצטמצמו מעצמם

המדד החברתי-כלכלי נשען על מודל בו מוצבים 14 משתנים המתייחסים לתושבי הרשות המקומית, לא לרשות המקומית כגוף מוניציפלי כלכלי. המשתנים מתחלקים למשקלים שונים ולתחומים כגון: גיל, השכלה וחינוך, רמת חיים, תעסוקה, הכנסה ועוד.

המשתנים מוכנסים למודל ובאמצעותו ממוינות הרשויות השונות ל- 10 קבוצות סטטיסטיות דומות, מ- 1 הנמוך ביותר ועד 10 הגבוה ביותר שמשמש את משרדי הממשלה ואת גופי הסמך הממשלתיים להקצאות דיפרנציאליות של תקציבים ותמיכות.

משרד הפנים נותן מענקי איזון לישובים במדד חברתי כלכלי נמוך בהתאם לטבלה המשקללת את כל הנתונים, כולל ארנונה ממסחר, ואילו הישובים במדד הכלכלי הגבוה לא זוכים כלל למענקים. לפי החוק החדש שעליו כתבנו לפני מספר שבועות, הם נדרשים להעביר מכספי הארנונה העסקית לישובים החלשים, כחלף למענקי האיזון שהעניק השלטון המרכזי.

נמצא כי רוב הישובים הנמצאים במדד חברתי-כלכלי נמוך הם עם ממוצע מספר ילדים גבוה מ-4 ילדים למשפחה, בעיקר בקרב החרדים והבדווים. בין הרשויות החלשות שהמדד החברתי כלכלי ירד בהם מ-3 ל-2, נמצאת גם בירת ישראל, ירושלים. זאת בניגוד לתל אביב שיש בה שני אזורים בצפון העיר עם דירוג 10 ורק 2 אזורים של דירוג נמוך של 1-2.

בחיפה שלושה אזורים עם דירוג 1, אבל גם אזורים בדירוג גבוה. בירושלים אין אזור עם דירוג 10 ויש הרבה אזורים בדירוג 1, הוא העני והמרוד ביותר. במחוז המרכז אין דירוג אשכולות 1-4, למעט בני ברק המדורגת בדירוג 2. במחוז הצפון מתוך 93 רשויות, 66 באשכולות נמוכים 2-5, רובן ערביות ודרוזיות.
במחוז הצפון כל הרשויות הערביות והדרוזיות באשכולות הנמוכים 2-5.

במחוז המרכז כל הרשויות הערביות והדרוזיות באשכולות הנמוכים עד 5. אזור הדרום כולל 9 רשויות ערביות ודרוזיות, כולן בתחתית עם דירוג 1. באזור זה גם ארבע רשויות באשכולות 8-10, מועצה אזורית יואב, עומר, מיתר ולהבים. כנראה שככל שהפער גדול יותר בין הישובים באותו אזור כך גם גדלה מכת גניבת כלי הרכב.

יש לציין שכיום למרות המענקים שמקבלים היישובים החלשים, אין ביכולתם לבצע את הפעולות ההכרחיות בנתינת שירותים לתושבים שנותנות הרשויות החזקות, כגון ניצול התקציב שניתן על ידי משרד הרווחה מאחר שאינן יכולות לתת השלמה מתקציבן לתקציב זה, מאצ'ינג בלועזית, או סיוע למערכת החינוך בישוב - כפי שנוהגות הרשויות החזקות, או תחזוקת התשתית והכבישים ועוד.

כך נמצא שתושבי הרשויות החלשות אינם יכולים לשפר את מעמדן הסוציואקונומי כל עוד הם נמצאים באותה רשות, משלב זה מתחילה סלקציה שלילית, החזקים עוזבים וחלשים נכנסים במקומם.

במקביל קשה לישובים חזקים להחזיק לאורך שנים ברמה הסוציואקונומית שלהם. בין 2017 לשנת 2019, היא השנה האחרונה המדווחת, לפני הקורונה, מספר הישובים עם הרמה הסוציואקונומית הגבוהה ביותר, 10, עלה ב-1 בלבד ל-5 מתוך 255 הישובים המוגדרים בישראל, מתוכם 54 מועצות אזוריות.

רק שליש האחוז מתגוררים ביישובים המדורגים 10. מספר האוחזים באשכול התשיעי ירד בתוך שנתיים ב-10, ל-16 ישובים בלבד, כך על פי נתונים חדשים ומעודכנים שפרסמה הלמ"ס. כ-5% מהאוכלוסייה גרה ביישובי הדירוג השני בגובהו, 9 במדד החברתי כלכלי.

היישוב החזק ביותר בישראל סביון, המדורג בעשירון העליון, 10, שבו מדורגים גם להבים עומר וכוכב יאיר. אלו ישובים קטנים שאין בהם חילופי אוכלוסייה רבה ולכן הם יכולים לשמור על רמה חברתית כלכלית גבוהה. יש לשים לב שהאשכול אליו משויך כל ישוב אינו מוחלט אלא יחסי, בהשוואה אל יתר הרשויות המקומיות.

כלומר אם ישובים ברמה סוציואקונומית נמוכה יותר מאשכול גבוה משפרים את מעמדם, אזי האשכול הגבוה מפסיד במיקום. באשכול התשיעי נותרו בשנת 2019 אבן יהודה, גבעתיים, גדרות, גני תקווה, דרום השרון, הוד השרון, הר אדר, חוף השרון, כפר ורדים, מודיעין-מכבים-רעות, מיתר, פרדסייה, קריית אונו, רמת השרון, שוהם ותל מונד.

הירידה של מספר הישובים עם דירוג 9 נובעת בעיקר מהעלייה במספר הישובים הכלולים באשכולות ה-5 עד ה-8, נקרא להם מעמד בינוני, שם הייתה קפיצה של מספר הישובים השייכים לאשכולות החמישי עד השמיני של 27 ישובים, עד ל-140 ישובים בסך הכל. ביישובים אלה מתגוררים 61% מכלל האוכלוסייה של ישראל, מזה שעור ניכר של 35.2% בעשירונים השביעי והשמיני.

כפי שציינו הכל יחסי. המשמעות היא התחזקות יחסית המעמד הבינוני על חשבון המעמד הגבוה. גם בתחתית המדד החברתי-כלכלי היה שינוי לטובה: מספר הישובים בסוציואקונומי התחתון בדירוג שבין אחד לארבע, ירד ב-18 ישובים ל-94 ישובים.

המשמעות של כל המספרים האמורים היא כי החברה הישראלית עוברת תהליך לכיוון חברה צודקת יותר. האוכלוסייה מגוונת, חרדים, דתיים, שומרי מסורת, חילוניים, עולים, לא יהודים שבאו עם בני משפחתה ממזרח אירופה על פי חוק השבות, ערבים נוצרים, דרוזים, ערבים מוסלמים, בדווים ומהגרי עבודה.

כל המרקחת הזו פעלה היטב בשנים האחרונות עם עלייה בשיעור התעסוקה שהביאה גם לעלייה ברמת החיים, עדיין לא מספיק להמריץ שכבות שלא נכנסו מספיק למעגל הלימודים וההכשרה המקצועית בכדי להעלות את ההכנסה החודשים שלהן, אולי גם תוך כדי הפחתת מספר הפיות שמשקי הבית צריכים להאכיל.

נתעלם מהישובים במדרג החברתי כלכלי ה-10 ונבחן מה מאפיין הנמצאים באשכול תשע. החוזק החשוב ביותר אצל אשכול זה הוא מספר שנות הלימוד, המשפיעות מיידית על ההכנסה לנפש בכל משפחה בישובים אלה.

כמו בכל העולם ישנה קורלציה מיידית בין שנות הלימוד וההכשרה להשכנה הכספית. אציין כי מספר שנות לימוד ולא האוחזים בתעודת אקדמאי, מפני שבשנים האחרונות החשיבות של תעודה המעידה על לימודים ותעודה מהאוניברסיטאות או המכללות ירדה לטובת שנות לימוד במכונים וקורסים ייעודיים, כגון טכנאות, או לימודים להסמכה במערכות של רשתות מחשבים, תכנות בסיסי, תכנות מתקדם ועוד, שם השכר גבוה יותר.

מספר שנות הלימוד באשכול 9 היה בממוצע 14.6 לעומת ממוצע בכלל הישובים של 13 שנים. אם ניקח האשכול החמישי בו נמצאים 43 ישובים, נמצא כי ממוצע שנות הלימוד דומה, קצת מעט מ-13 שנים.

ההכנסה החודשית לנפש בשנת 2019 בכל הישובים הייתה 6,182 שקל, בעוד שבעשירון התשיעי ההכנסה לנפש הייתה 10,311 שקל לחודש, זאת לעומת העשירון החמשי עם 5,376 שקל לחודש. התוצאה, בעשירון התשעי שעור בעלי הכנסה שהיא כפולה מהשכר הממוצע במשק, מגיע ל-27% - לעומת הממוצע הארצי של 12% או זה של העשירון החמשי עם 9%.

הכנסה גבוהה יותר מאפשרת לבני העשירון התשיעי לצאת ולשהות בחו"ל בממוצע כל שנה 13.7 ימים לעומת ממוצע ארצי של 7.3 שנים ו-5.6 ימים לעשירון החמישי. ההכנסה הגבוהה מאפשרת גם להחזיק רכב בשיעור גבוה יחסית. מספר כלי הרכב של העשירון התשיעי 70 כלי רכב לכל מאה נפש לעומת 55 כלי רכב לכלל האוכלוסייה ולעומת 51 כלי רכב לאוכלוסייה בעשירון החמשי.

לא רק השכלה גוררת לרווחה ועליה ברמת החיים. כדי לעלות בסולם החברתי צריכים להעלות את שיעור התעסוקה גם בקרב נשים. שעור הנשים בקרב העשירון התשיעי הגבוה, נשים בנות 25-54 שאין להן הכנסה מעבודה, 10% לעומת 19% בכלל האוכלוסייה של בנות 25-54 שאין להן הכנסה מעבודה ולעומת 16% בעשירון החמישי.

נמצא כי שיעור הנשים שאין להן הכנסה מעבודה בגילאים אלה, נמצא בעיקר בקרב נשים ערביות - בעיקר בקרב נשים מוסלמיות, שיציאתן לעבודה מוגבלת בשל המבנה התרבותי. באום אל פחם 45% מהנשים הן ללא הכנסה מעבודה בגילאי 25-54. תושבי אום אל פחם מסתפקים ב-4.0 ימים נסיעות ושהות בחו"ל בממוצע. בתל שבע 49% מהנשים ללא הכנסה מעבודה בגילאים האמורים, שם מסתפקים ב-2.7 ימים בשנה בחו"ל לכל האוכלוסייה.

בני ברק עם דירוג סוציואקונומי מאוד נמוך, 2, הכנסה לנפש 2,882 שקל לחודש, רק 17 כלי רכב ל-100 תושבים ו-2.6 ימים שהות בממוצע בשנה בחו"ל. בית שמש דומה, דירוג סוציואקונומי 2, הכנסה לנפש 3,103 שקל, 29 כלי רכב למאה נפש מגילאי 17 ומעלה והסתפקות ב-4.8 ימים בשנה בחו"ל.
גם מספר הילדים פוגע ברווחה.

מספר המשפחות עם ארבעה ילדים או יותר, בכלל ישראל, הוא 16%. בעשירון התשיעי 7.1% מהמשפחות עם ארבעה ילדים או יותר, בעשירון החמישי 15.9%. באום אל פחם 17% מהמשפחות עם ארבע ילדים או יותר, בשגב שלום 40%, בתל שבע 43%, בערערה 47%, בחורה 48%. אצל היהודים במודיעין עילית 66% מהמשפחות עם 4 ילדים יותר, בביתר עילית 57%, באלעד שבמרכז הארץ 56%! בקדומים 47%, בבית שמש 46%, בבני ברק 45%, בעמנואל, קריית יערים ובית אל כ-41%.

אחוז בעלי הכנסה מעבודה מתחת לשכר המינימום, 42% בממוצע בכלל האוכלוסייה. בעשירון התשיעי רק 31%, בהתאמה. עיקר קשיי היום הם במגזרים הערביים, הבדווים והחרדים. בביתר עלית שיעור המשתכרים פחות מהשכר המינימום משק 58%, באלעד ובני ברק 51%, בבית שמש 49%, בבאר שבע, דימונה, אשדוד ואשקלון (דירוג סוציואקונומי 5) כ-40%-41% הם בעלי שכר מתחת לשכר המינימום במשק.

ירושלים עם מדד סוציואקונומי 2, בגלל מזרח העיר, 47% עם שכר פחות ממשכר המינימום במשק. העיר הערבית הגדולה נצרת וכן שפרעם, בדירוג חברתי כלכלי 3 עם כ-49% מהציבור שמשתכר פחות ממשכר המינימום במשק.

בכדי להמשיך במגמת השיפור לחברה צודקת יותר כפי שהיה בשנים האחרונות, אין מנוס משינויים בסיסיים שעל השלטון לבצע במבנה ההכשרה המקצועית, לימודי ליבה, לימודים מתקדמים בתחום מתמטיקה, מחשבים, אנגלית וגם הבנת הנקרא.

לשם כך חייבים לבצע שינויים מהותיים ומהפכניים בתחום השכר וההוראה. להפחית בחוק את השכר בסקטור הציבורי לבעלי השכר הגבוהה, כגון במשרד המשפטים, הפרקליטות, בתי המשפט, משרד הבטחון, הרשויות המקומיות, במשרות בכירות בשרות הציבורי והממשלתי, כולל מלכ"רים נתמכים, זאת במקביל להעלאת שכר דרסטית של המורות, הגננות, המטפלות, המורים, השוטרים ואנשי הבטחון.

מקור תקציבי נוסף הוא הטלת מס ייסף על מערכת הבנקאות שבגין העלייה בריבית רווחיה עולים מעבר לסביר. מס זה יהיה טוב לשנתיים-שלוש עד אשר הריביות ירדו.

נכון שאסור לממשלה לא להתערב בשיעור הריבית, חקיקה שנגנזה לפי שעה - אבל כמו שעשו בבריטניה או ספרד יש מקום להטיל מס ייסף על מערכת הבנקאות בכדי לייעד את התקציבים לצורכי העלאת רמת ההשכלה וההכשרה המקצועית של השכבות החלשות שעדיין נשארות מאחור.

ניתוח נתוני הלמ"ס המפורט יאפשר גם לחדד את מבנה הארנונה המעוות, לפיו כרגע דווקא הרשויות החזקות נהנות מהכנסות ארנונה גבוהות בגלל אזורי תעסוקה מבטיחים, בעוד רשויות חלשות אינן מצליחות להרים ראש - לא רק לקידום מערכת החינוך, אלא גם לתשתיות מוניציפליות. על המדינה גם להקצות יותר תקציבים לרשויות הקולטות עולים חדשים. זהו עול תקציבי שבעיקר הרשויות החלשות נאנקות תחתיו.

הכסף שייועד לרשויות המקומיות, כולל הערביות והבדוויות, החלשות, יאפשר להן לבנות גני ילדים ובתי ספר מבעוד מועד, בכדי לאפשר את קליטת האוכלוסייה של הצעירים בגילאי בניית הקן המשפחתי וכן של העולים הזקוקים לתמיכה ואוזן קשבת. במקביל בכדי למנוע את העוני של משפחות, יש לשקול להפחית המענקים למשפחות שלהן מעל ארבעה ילדים וכן להגיש תביעות פליליות בגין ביגמיה בקרב הבדווים, פעולות שישפרו בהמשך את רמת החיים של אוכלוסיות אלה.

כדי לעשות צדק חברתי יהיה צורך לפצל רשויות אזוריות גדלות בעלות הכנסה גבוהה הדואגות כיום רק לחלק מהאוכלוסייה בתחומן, לרשויות חדשות - בהן התושבים יעשו ויפעלו לטובם האינטרסים המקומיים שלהם. אם תקציבים יכולים לאפשר איחוד רשויות בעלות אופי דומה, אפשר לייעל את המערכת המוניציפלית.

הכוונה הסופית היא טיוב מערכת ההשכלה לכל, תוך פקיחת עין על הקמת אזורי תעסוקה לטובת התושבים המקומיים, שינהלו בעצמם ועבורם. פעולות אלה יתוקצבו מחלוקה מחודשת של מסים והכנסות המדינה כאשר התנאי יהיה עמידה בייעדי חינוך, תעסוקה, הישגים בלימודים והכשרה מקצועית, הכל למטרה אחת: חברה צודקת ושוויונית יותר של כל שכבות האוכלוסייה המפולגות, או נכון יותר לומר, הנקרעות אחת מרעותה.