המכתבים של אמסלם וקרעי: בין השתלחות לאלימות נגד נשים

אין צורך להיתמם: פוליטיקה הייתה תמיד עסק מלוכלך ומינויים פוליטיים היו תמיד חלק מהעסק. ובכל זאת, אם יש משהו שמאפיין את הממשלה הזאת הרי הוא קריעה של כל מסיכה ממלכתית, אפילו לא העמדת פנים למען הנראות הציבורית, שמינויים חשובים נעשים מתוך שיקול דעת מקצועי.

שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום: אחד הוא שר התקשורת שלמה קרעי, השני הוא השר - ובכן, כאן תידרשו לנשימה ארוכה: השר לשיתוף פעולה אזורי, שר במשרד המשפטים והשר המקשר בין הממשלה לכנסת, דוד אמסלם - ושניהם נחושים למלא את משימתם האידיאולוגית החשובה:

למלא את החברות הממשלתיות בנושאי משרה מקורבים, תוך שהם אינם טורחים אפילו לטשטש את העובדה שהשיקול היחיד שמנחה אותם הוא אינטרס פוליטי צר ומפלגתי. עובדה, אתמול הם ניסו למנות לדירקטוריון רשות הדואר את האנשים הבאים - חבר מרכז ליכוד, אשת חבר מרכז ליכוד ועדת הגנה במשפט נתניהו. ככה, מהמקפצה.

בניגוד לאידיאולוגים סגפניים-משהו, כמו למשל עמיתם, שר המשפטים יריב לוין, הם אפילו לא מנסים לטשטש את העובדה ששיטת העבודה שלהם היא "תפוס כפי יכולתך".

השיטה הזאת אינה רק חמדנית, אלא (לפחות כרגע) גם די טיפשית: השניים לא הצליחו להתאפק אפילו עד שתושלם החקיקה שתאפשר להם לפעול באין מפריע, לפטר, להדיח - ולמנות במקום, מבלי שאיש יוכל לחלוק על מידת הסבירות שבהליך.

לכן, אם יש מישהו שכועס יותר על שני אלה, אפילו יותר מהאדם הסביר, הרי שזה רק ראש הממשלה: בכל פעם שהוא מנסה לשדר מעט ממלכתיות, הם חושפים את משמעותה האמיתית של "הרפורמה": שחיתות בחסות החוק.

לפני כמה ימים נכתב כאן שמי שרוצה להבין את משמעותם של קובץ החוקים המכונה "רפורמה", לא צריך לעסוק בפסקת ההתגברות או בהרכב הוועדה למינוי שופטים. די אם יסתכל במעשיו של השר דוד אמסלם, זה שהתקשורת מכנה בחיבה "דודי" ובדרך שבה הוא נוהג ברשות החברות הממשלתיות, כדי להבין את הלך הרוח ואת מה שצפוי לכולנו ביום שאחרי.

אמש הוחלפו מכתבים: בראשון קובל שר התקשורת על טרפוד המינויים שביקש להעביר. הוא לא קובל בפני ראש הממשלה, גם לא בפני הציבור, אלא בפני עמיתו, השר אמסלם. כלומר מרים לו קרן כדי שהלה יינגח פנימה - ואם להמשיך את הדימוי הזה: לא איש כשר אמסלם יפספס הגבהה מדויקת מעל לראשי הבלמים.

במכתב תשובה שבו קשה למצוא אפילו משפט אחד נטול - ובכן, מביקורת ארסית ועד גידופים של ממש, - משיב השר אמסלם לחברו לממשלה. על עורכת הדין מיכל רוזנבוים, מנהלת רשות החברות הממשלתיות, הוא כותב שהיא "מופקרת ואלימה". הביטוי הראשון נועד להלבין פניה של אישה סוררת (אליבא ד'אמסלם) השני נועד להצדיק אלימות כלפי אותה אישה, קצת כמו במקרה של היועצת המשפטית לממשלה, שהרי איך משיבים לאדם אלים או מסוכן אם לא באלימות?

זה אולי לא הנושא שלמענו התכנסנו, אבל אי אפשר בלי מילה על הקטע המיזוגני, שנאה ולעג לנשים מצליחות. דוד אמסלם דיבר על "רולים ופנים" (פן במובן של מכשיר לייבוש שיער) כדי ללעוג לתסרוקתה של היועצת המשפטית לממשלה.

זה בערך כאילו הייתי פותח את הטור הזה במשפט לפיו אמסלם, כשהוא זועם, הופך ורדרד כחזרזיר וקצף משפריץ משפתיו, שמנסות להישאר חשוקות גם כשהוא משפריץ עלבונות לכל עבר.

אלא שאמסלם הוא גבר - ובממשלה הזאת צריך להתייחס ברצינות לדבריו של גבר, בעוד שלאישה מותר להעיר על הפריזורה.

עד כמה הלך הרוח הזה טבוע עמוק בממשלה הנוכחית? אפילו המכתב של שר התקשורת נגד מנהלת רשות החברות הממשלתיות, עורכת הדין מיכל רוזנבוים (שליד המכתב של השר אמסלם נראה כאילו נוסח בידי חנה בבלי), מכנה אותה "גברת רוזנבוים" - ללא שמה הפרטי, ללא תארה המקצועי וללא ציון התפקיד שבו היא מכהנת.

נשבע לכם שלא הייתי עוסק בדקדוקי עניות שכאלה, אלמלא מדובר באותו השר שכל פרסום שיוצא מלשכתו מקפיד מאוד על תארים רשמיים ומכנה אותו רק בטייטל המלא: "שר התקשורת, ד"ר שלמה קרעי".

רק על הנקודה הזאת אפשר היה לפתוח פה סימפוזיון על הקשר שבין תרבות לסמנטיקה, אבל נמתין לרגע עם תובנות שכאלה ונחזור לבנימין נתניהו, ראש הממשלה.

אחד הניצחונות הציבוריים הגדולים של נתניהו הוא שלא רק דבריו מעסיקים את התקשורת והציבור, אלא אפילו שתיקותיו הופכות נושא לפרשנות. בינתיים הוא שותק, גם נוכח ההתקפה של השר אמסלם על היועמ"שית גם נוכח המתקפה המשולבת של אותו השר, ביחד עם שר התקשורת, על מנהלת רשות החברות.

מכאן עולות שתי אפשרויות שאין בלתן: הראשונה שנתניהו תמים דעים עם שריו, השנייה שהוא מסתייג מהדברים, אבל אין לו כוח למלחמות מבית.

האפשרות ההגיונית יותר היא שנתניהו רואה את המראות, שומע את הקולות, מבין שהם מרחיקים ממנו את הקולות הקריטיים לניצחון בבחירות - לא האוהדים השרופים שאולי עולצים למקרא ההשתלחויות, אלא אלה שיכולים ביום נתון להעדיף (למשל) את בני גנץ - ואנוס להחריש.

אפשר להאשים את נתניהו בלא מעט דברים, אבל טיפשי יהיה לזלזל בכישורים הפוליטיים שלו. הוא מבין את הנזק המצטבר, אבל גם מניח שברגע האמת יוכל לעטות עליו שוב את המסכה הממלכתית, ולכבוש לא רק את העומדים מימינו אלא את מי שנמצאים בתווך בינו לבין המרכז.

הבעיה היא שהוא יגלה שבזמן שהוא עשה להגנתו, אמסלם, קרעי, רגב, לוין ואחרים, עשו לביצור כוחם בליכוד: אפילו היום הוא לא יכול "לרכך" את ביטול עילת הסבירות, כך שתהפוך מביטול לצמצום, ולפיכך אין שום סיכוי שהוא יוכל לשרירים שיגדלו מי שהוא בז להם בליבו, עד ליום שבו יידרש לצאת נגדם כדי לכבוש את המרכז.

אזרחים שומרי חוק, צריכים להריע היום להריע היום לעו"ד רוזנבוים, שהייתה יכולה לוותר על הצגתה כמכשפה מסיילם, להתפטר או לחילופין - לבלוע את הצפרדע ולהמשיך להחזיק בתפקידה, אבל בחרה להישאר על המשמר, גם תחת אש כבדה.

הם צריכים להריע - ובשנייה שלאחריה להבין שהקו האדום של תנועת המחאה, כמוהו כאופק שמתרחק ככל שפוסעים לקראתו (תשאלו את בני גנץ, שהופך למומחה גדול בפסיעה אל האופק, זה שאליו לעולם לא יגיע).

פסקת התגברות? אוי, כמה שאתם נאיביים: טיבם של תהליכים אפלים הוא כזה שגורם לך לגלות באיחור שהמחר שממנו כל כך חששת (עד שאמרת "ייהרג ובל יעבור") היה כבר אתמול - ולפחות בכל הקשור לחברות הממשלתיות, הוא קורה ממש עכשיו.

אל תתנו לביטוי הרשמי "חברות ממשלתיות" לבלבל מישהו: ניחא רשות הדואר, שמינויים פוליטיים הם שהביאו אותה מלכתחילה למצב שבו היא דורשת רפורמה כה עמוקה, אבל בין החברות האלה יש גם את התעשייה האווירית, את רפאל - ועוד גופים שלא ניתן לנהל אותם כשהכישורים היחידיים שיש לך הם החתמת מתפקדים חדשים לליכוד וארגון חוגי בית.

גם כשבודקים חברות בתחומים פחות חיוניים, מגלים שהן מחזירות דיבידנדים של מיליארדים למדינה, כסף ש(לא) יהיה לנו לתרופות.

רגע לפני שנסיים עם העיסוק באקטואליה, אי אפשר בלי לפתוח צוהר לא רק אל מה שצפוי לנו בעתיד הקרוב אלא גם להיסטוריה, בטח שהיום שבו הוחלפו מכתבי האיום והשטנה היה גם יום השנה לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי: היה הייתה מפלגת ימין ממלכתית. היא הונהגה על ידי אנשים (בפרפרזה על הביטוי המפורסם ההוא) שהיו כולם על אלטלנה, מהמחנה הליברלי ועד למחנה הלאומי.

הם חזו בשלטון מפא"י, לימים המערך, שבו היית חייב להיות אחד "מאנשי שלומנו" כדי לזכות במינוי נחשב, והחליטו (בצדק רב!) לעשות הכל כדי להחליף את ההנהגה.

הוותיקים שבין הקוראים זוכרים בוודאי את מנחם בגין נואם מדם ליבו על חיסול שיטת הפרוטקציה. כתלמידו של ז'בוטינסקי הוא האמין בממלכתיות בכל ליבו וחלם באמת על מערכת ציבורית נקייה יותר.
הבעיה היא שאותה מפלגה הצמיחה שרים כמו קרעי, רגב, אמסלם ואחרים שאפילו לא טורחים לפלרטט עם החזון של מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת החירות, אלא מבקשים להיות מפא"יניקים על מלא:

את הפנקס האדום מחליפה חברות במרכז המפלגה, והסגנון המשתלח הוא רק הבונוס (שלהם), ברוח הבטחתו של השר אמסלם עוד בימיו באופוזיציה - לרמוס כל חלקה טובה שהשאירה אחריה הממשלה הקודמת.

כיוון שכך, אולי מוטב לסיים במילותיו של השר אמסלם עצמו, על "גברת רוזנבוים", ככתוב: "הגב' מונעת ממניעים זרים, ואינטרסים אישיים וכל זאת תוך יצר נקמה מורעל וארסי".

אין אלא להניח שמר אמסלם התבונן במראה בעודו כותב את המשפט, או שאולי להפך: התעלם מקיומה.