אבי ההצעה למינוי חברי מרכז כדירקטורים

אחד מרגעי השיא בקריירת החקיקה של אברהם הירשזון היתה כנראה הצעת החוק השנויה במחלוקת הנוגעת למינויים במגזר הציבורי.



מדובר בהצעה שלפיה אין לראות בחברי מרכז מפלגה כמי שהוא "בעל זיקה פוליטית", לצורך מינויו ליו"ר או לדירקטור בחברות ממשלתיות ובתאגידים. הצעת החוק אמורה לשנות מינויים של מנהלים בכ-150 ארגונים, ובהם מקורות, בתי הזיקוק, חברת חשמל, רשות השידור ורשות שדות התעופה .



מועמד לתפקיד באחת החברות והרשויות האלה, שהוא גם חבר מרכז מפלגה או יש לו זיקה עסקית, אישית, או פוליטית לשר בממשלה, "נחשד" באופן בסיסי (ועל פי חוק החברות הממשלתיות מ-93'), כמי שמינויו אינו נעשה על בסיס מקצועי. לכן המועמד נדרש לפי החוק להוכיח כישורים מיוחדים או נסיבות מיוחדות למינויו, בפני הוועדה לבדיקת מינויים בשירות ציבורי (ועדת רביבי).



מטרת חוק החברות היתה לבטל את השיטה שבמסגרתה נהגו שרים לנדב משרות רבות למקורביהם - לרוב חברי מרכז מפלגה. הצעת החוק של הירשזון היטיבה עם חברי המרכז, והיתה עשויה לסייע גם לחיזוק מעמדו של מציעה במרכז.



הירשזון דחה את הטענה הזאת, והסביר כי המחשבה העומדת בבסיס הצעתו היא שהחוק הקיים גורם לתופעות קשות מבחינה ציבורית. בין השאר אמר כי שרים ממפלגות שונות "מחליפים" ביניהם דירקטורים כדי לעקוף את החוק.



יו"ר הועדה לבדיקת מינויים, השופט יצחק רביבי, אמר בעבר: "אם ישנו את החוק, יחזירו אותנו למצב שהיה בעבר כאשר הודות לפתק קטן שהיית מקבל מגורם שלטוני, היית מקבל תפקיד של דירקטור בחברה ממשלתית, כשהשיקול העיקרי היה הזיקה הפוליטית של המועמד".



דן מרידור הביע אז התנגדות חריפה לשינוי החוק בדיון בוועדת השרים לחקיקה; "מדובר בהצעת חוק משחיתה", אמר, "שתשחית את החיים הציבוריים ברמה הנורמטיווית".



בסופו של דבר ההצעה נפלה בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת.