מנהיגי המחאה, היכולת להקטין נזקים לישראל תלויה גם בכם

אי אפשר שלא להעריך את פרופ' שקמה ברסלר, משה רדמן, טל ברנח, נבו ארז, עמית בכר, ושאר מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שכבר 29 שבועות אין להם חיים ובית, אלא רק מאבק אידיאולוגי, ששאב אותם לגמרי והפך אותם למנהיגים של ציבור גדול שמתייצב כל מוצ"ש בקפלן, קופץ מרגע ורגע למחאה נקודתית מול ביתו של שר או ח"כ, וצועד בשיא החום לירושלים.

אבל מאות האלפים, אולי המיליונים, שניצבים מאחוריכם, שואלים, תגידו מה אתם רוצים? דברו אלינו תכל'ס. בנקודות, לפנים. לא בסיסמאות גדולות של "הסכמה רחבה". כי ל"הסכמה רחבה" מגיעים באמצעות "שיחות בבית הנשיא", זאת אומרת שבסאבטקסט אתם מכוונים למו"מ עם הצד השני, זה שתומך ברפורמה.

לכל מו"מ, עסקי, פוליטי או משפטי יש כמה כללי ברזל, שהראשון שבהם הוא הכרה במצב הנתון, או במילים אחרות, להסתכל למציאות בעיניים. להבין שמה שהיה כבר לא יהיה ושמפה צריך להמשיך הלאה. זאת נקודת המוצא, שלא בטוח שאתם מוכנים להפנים. רפורמה תהיה. השאלה היא איך היא תראה.

ועוד משהו שבטח עשיתם, והיטב, הרי יש ביניכם מאסטרים של מודיעין ודאטה, זה לאסוף את המידע האופטימאלי על הצד השני: צרכים, מאפיינים, והכי חשוב - יכולתו לספק את מה שאתם מבקשים. אין הכל או לא כלום. יש פשרות.

אם אתם לא מוכנים להגיע אליהן, שימו את זה על השולחן ותגידו באופן חד משמעי, "אנחנו לא מוכנים לשום פשרה, וממשיכים להיות ברחובות עד לגניזת הרפורמה". אבל אתם נמנעים משום מה לומר גם את זה, וזאת מהות הבעיה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין: אחד הכללים החשובים ביותר במו"מ, ובחיים בכלל, זו היכולת להעביר מסרים ברורים, בהירים ותמציתיים, ולוודא שהצד השני מבין אותם בצורה מלאה. עד לרגע זה, המחאה, שבראשה אתם עומדים, לא ניסחה את מה שהיא רוצה באמת, בכמה סעיפים מדויקים מסודרים, אחד אחרי השני, על דף A-4.

מה שאנחנו שומעים כל הזמן הוא גבב של מילים מפוצצות וכותרות בומבסטיות כמו "ודאות עסקית", "הסכמה רחבה", "אחדות" ו"שמירה על הדמוקרטיה". ככה לא מנצחים במו"מ או מגיעים לפשרה, אלא מחזיקים את כל הכדורים באוויר וגומרים את המדינה. אתם יכולים לא להסכים עם הצד השני, אבל המסרים שלו היו ברורים מההתחלה.

כבר בנאומו הראשון, הציג שר המשפטים, יריב לוין, אבי הרפורמה המשפטית, את ה"אני מאמין" שלו באופן מפורט וברור בארבעה סעיפים, ונצמד אליהם לאורך כל הדרך: ביטול עילת הסבירות, שינוי הוועדה למינוי שופטים, חקיקת פיסקת ההתגברות, ומשרות אמון ליועצים המשפטיים. הציבור שתומך ברפורמה, וגם אתם, מבינים בדיוק מה הוא רוצה ולאן הוא חותר.

כלל נוסף בתורת המו"מ מדבר על החשיבות בשימוש בקול אחיד מול הצד השני, הספק לעסק, היריב הפוליטי, או מי שעומד מולך בבית המשפט. חשוב להשקיע משאבים ואנרגיה בשיח פנימי לגיבוש המסרים, כדי להציג אותם באופן המיטבי החוצה.

נכון שיש במחאה עשרות גופים, אבל אם רוצים להגיע לפשרה, צריך למצוא אותה קודם כל בבית, לתעדף נושאים, להציב לוח זמנים ולקבוע פרמטרים מדידים, ורק אז להתחיל למציאת "ההסכמות הרחבות".

ההכנות האלה יעזרו לפלגי המוחים לצמצם את הפער שבין הרצוי למצוי, וככל שתדעו מה קורה אצלכם בחצר, תוכלו להיות מדויקים ויעילים יותר כלפי חוץ, כי אין לנו זמן לבזבז.

צאו משם מצוידים ברשימת דרישות מסודרת, עם גבולות גזרה, תהיו ספסציפים. למשל, עילת הסבירות תחול על הממשלה וחברי הכנסת, אבל לא על ראשי ערים, כדי שנבין לאן אתם מכוונים בדיוק, על מה אפשר לדבר ומה בגדר טאבו.

אנחנו נמצאים בנקודת קצה, שבה כל אחד מגביר את הווליום וברור שלא יהיה פה מנצחים, לא תומכי ולא מתנגדי הרפורמה, אלא רק מפסידים. השאלה היא, מה תהיה חומרת הפציעות, וכמה זמן ייקח לעם הזה לעמוד על הרגליים שוב. אל תטילו את כל האחריות על תומכי הרפורמה. היכולת להקטין נזקים תלויה גם בכם.