מקביעות ועד "יחסינו לאן": כך האהבה באה לידי ביטוי בעולם העבודה

מויירה וויגל (Moira Weigel), בעלת תואר שני בספרות השוואתית מאוניברסיטת ייל, הקדישה את מחקר הדוקטורט שלה לשאלה "כיצד העבודה משפיעה על חיי האהבה שלנו".

מהמחקר עולה, כי תפיסת "השעון הביולוגי" אצל נשים תלויה במעמד המקצועי שלהן. נשים מוכוונות קריירה דחו את הנישואים, משום שלא ראו בהן קרש קפיצה לתחילת חייהן, אלא שותפות שתשתלב עם ההחלטות שלהן. מנגד, נשים ממעמד נמוך נוטות ללדת ילדים ללא נישואים. בתחילת שנות ה-2000, הגיל הממוצע ללידה בארה"ב (25), ירד לראשונה מתחת לגיל הממוצע לנישואים - 27.

במילניום הנוכחי, כשלנשות קריירה יש עצמאות כלכלית, הנישואים אינם נתפסים כיעד. וויגל הבהירה כי אינה בטוחה איך יראו חברים לעבודה בעולם העתידי, ואם אנשים בכלל ייפגשו בעבודה. להערכתה, המגמות של חיי האהבה יושפעו מהסדרי העבודה הגמישים והטכנולוגיות החדשניות, ויביאו לכך שמערכות היחסים יהיו מבוססות על צרכים רגעיים, . כשאפליקציות ההיכרויות יהיו כמו אובר ((Uber ויספקו שירות "לפי דרישה".

הערך הנחשק בעולם העבודה של העבר היה "קביעות" - מעמד המבטיח העסקה ארוכת טווח. קביעות בחברת החשמל נחשבה משרה חלומית, ולמעשה - עבודה עד הפרישה. זו גם התקופה שנישואים נמשכו כל החיים ואנשים נטו להישאר באותה דירה ושכונת מגורים.

בעשורים האחרונים שוק העבודה הוא בבואה של הנטייה החברתית למעברים ושינויים בכל תחומי החיים המרכזיים. הרצון להתקדם ולנסות דברים חדשים הוא מניע לשינויי קריירה. העובד לא צריך קביעות ולא מפחד מפיטורים. הוא עוזב לבד, כי בחוץ יש אפשרויות מתגמלות יותר, מתובלות בשפע פינוקים נלווים. בהתאמה, עלה גם אחוז הגירושין והמשך לפרק ב'.

דפוסי העבודה הגמישים מהבית וחוסר המחויבות מצד המעסיק בעידן הפוסט קורונה, תרמו לגיבוש פרופיל עבודה שונה אצל עובד דור Z: אין לו ענין לעבוד עד שחיקה, הנאות החיים חשובות לו יותר, קשה לסקרן אותו ובפרט - הוא לא רוצה מחויבות. העובד של היום מעדיף להיות חלק מ"כלכלת החלטורה" ולעבוד כשמתאים לו. הוא נווד עבודה (Nomad) שמטייל עם הלפ-טופ מפורטוגל לברלין וקובע כמה ומתי הוא עובד. הוא לא בעניין של בת זוג או משפחה ו החופש שלו הוא הכי חשוב.

הפתגם המתעתע הזה רודף את כולם מילדות, מרגע השאלה "מה תרצה להיות כשתהיה גדול". לפי סקר שנערך בארה"ב במהלך הקורונה, 71% ממי שפעלו כפרילנסרים, האמינו שישנו את חייהם ויעברו לעבוד במה שהם באמת אוהבים.

ב-2021 פורסם הספר "Work Won't Love you Back" של העיתונאית שרה יופה(Sarah Jaffe) , שעוסק בתופעת ניצול עובדים בארה"ב, בתחומי עיסוק שמבוססים על אהבה לעבודה. תחת המושג "Labor of Love" מסתתרים, לרוב, תנאי עבודה קשים, שעות ארוכות ותשלומים מועטים.

סקר אחר, (בריטניה 2019), העלה שהניצול קיים במיוחד אצל עובדים צעירים, בתחילת דרכם, שעבדו כעוזרים או מתלמדים במקצועות יצירתיים (עיתונאים, סטייליסטים; מוזיקאים ומתכנתי משחקים): 47% לא קיבלו שכר כלל, ו-60% מהם קיבלו שכר חלקי עבור שעות עבודה רבות. התשוקה לעבודה מעמעמת את המחיר שהיא גובה, והופכת אותה לבלתי כדאית, עד שהשכר הנמוך עבורה זכה לכינוי "שכר תשוקה". העובדים מתקשים לעזוב עבודה כזו, שנחשבת חלק מהזהות העצמית שלהם. תופעה דומה קיימת אצל עובדים במקצועות של "ביצוע שליחות" (מורים, אחיות וכו'), שמתוגמלים מעט בשם האופי המוסרי שמובנה בתפקידם.

הצד ההפוך של ניצול האהבה לעבודה הוא החיזור המופרז אחרי עובדים כשרוניים, שמתקיים בצד הפיטורים ההמוניים שמבצעות חברות הענק. מעסיקים משתמשים ב"ציידי ראשים" כדי לנסות ולפתות את עובדי דור ה- Z לתפקידים אסטרטגיים, בסגנון "משחקי הכס". הגיוס לרוב, מניפולטיבי, מלא הבטחות ומואץ באופן לא שגרתי, כולל המון מיילים, הודעות טקסט וכו'. חיזור היתר מתגלה למפרע כהבטחת סרק בעת ביצוע התפקיד הנחשק.

במקרים רבים, הנטייה היא להישאר איפה שאתה נמצא, מתוך שכנוע עצמי ש"בחוץ יותר גרוע". העובד נוטה להמשיך, בדיוק כמו בקשר זוגי, עד לנקודת השבירה, שבה מגיעה ההבנה שאי אפשר להמשיך ככה יותר. מומחים לניהול קריירה ממליצים לעובד לא להישאר "באזור הנוחות", אלא להתגבר על הפחד שבשינוי ולהשתחרר מהתפיסה המגבילה ("אני מבוגר מידי להחליף עבודה או לסגל כישורים חדשים; לא אמצא עבודה אחרת"). לא מדובר רק בשחיקה, אלא במצב מסוכן יותר, של שעמום יתר, חוסר עניין וחוסר מוטיבציה להמשיך לעבוד. ההמלצה היא, לזהות במהירות את נקודת ה"איני יכול עוד", כדי לעשות שינוי. העיקר אינו איזו עבודה אחרת תמצא, אלא הפרידה מהעבודה שאתה כבר לא אוהב יותר.

בעשור האחרון, ובפרט לאחר הקורונה, עולה בהתמדה מספר העובדים שמתפטרים מהעבודה. המגיפה גרמה לאנשים לבחון מחדש את חייהם ולשאול את עצמם האם מערכת היחסים שלהם עם העבודה היא נכונה, מועילה ומספקת. במקביל באותן שנים עלה שיעור הגירושין, כשהקורונה כפתה על בני זוג יותר זמן משותף, שחייב אותם לבדוק מחדש את ההתאמה ביניהם.

התפטרות או פרידה מבן זוג היא לא מה שרואים בסרטים. עובד לא אומר למעסיק "אני עוזב!" ורץ אל הדלת, כשם שבן הזוג לא מבשר עליה כשהוא חולף עם המזוודה בדרך החוצה.

התפטרות מהעבודה, כמו קבלה לעבודה - הם הרגעים הכי חשובים בחיים המקצועיים. מדובר בתהליך שצריך להיערך אליו מקצועית ורגשית. הנקודות שצריך לקחת בחשבון דומות מאוד לאלו שבשיחת פרידה מבן זוג: להודיע לצד השני שהחלטת לעזוב לפני שישמע ממישהו אחר שיש לך עבודה אחרת; לפעול בשקיפות ביחס למניעי העזיבה ולמקום העבודה הבא; לסכם עם המעסיק כיצד העזיבה מתוקשרת לאחרים; להכין תוכנית חפיפה שתואמת את לוח הזמנים המתחייב ולהיות קשוב אם נדרש פרק זמן מעט ארוך יותר (ככל שהתפקיד בכיר יותר, כך יש מקום לגמישות מסוימת). כמובן לומר תודה על תהליך הלימוד במהלך העבודה, ולא פחות חשוב - לא להתפתות לקבל הצעה נגדית מהמעסיק הנוכחי, שעד עכשיו לא מצא לנכון לקדם את העובד.

בצד קפצני הקריירה והדור הלא מחויב, ניתן עדיין למצוא את העובדים שנשארים במקום העבודה לאורך שנים. המניעים העיקריים לכך הם תרבות ארגונית שכוללת תשלומים הוגנים, מעודדת צמיחה, מספקת בטחון תעסוקתי ותחושת שייכות. כשהעובד יכול להגיע לשיא מבלי לשנות את מקום עבודתו - הוא לא ימהר להתפתות לאי הוודאות שבחוץ. בדיוק כמו בזוגיות.

עו"ד דפנה שמואלביץ היא בעלת משרד המתמחה בדיני עבודה ומייצגת מעסיקים