המקרה של איציק סעידיאן, שהצית את עצמו מול משרד הבטחון בקריה בתל אביב, השאיר כוויות עמוקות ברקמת החיים הישראלית, שעדיין לא החלימו. המראה מכמיר הלב של חייל הלום קרב, שמתחנן לעזרה, לא נענה ובתגובה בוחר לעשות מעשה נוראי, טלטל את הציבור.
בעקבות הזעקה שלו, אושרה בתחילת מאי 2021 רפורמת "נפש אחת", שאמורה הייתה לשנות מהיסוד את הטיפול והיחס לנכי צה"ל, בין היתר בביטול מבחן ההכנסה, עדכון התגמולים והקצבאות וסיוע בדיור.
אין ספק שבשנתיים שחלפו מאז חל שיפור באופן שבו משרד הבטחון מטפל בנכים שלו, אבל דבר אחד לא השתנה: התפיסה הבסיסית שכולם רמאים. כאילו מסתובבים במסדרונות אגף השיקום שקרנים שרק במקרה היו לוחמים לשעבר, שבאים לדפוק את המדינה ולשדוד ממנה כסף שלא מגיע להם.
את מה שבאזרחות, ובעיקר בביטוח הלאומי שמטפל באוכלוסיית רווחה, הפנימו לפני שנים ומיישמים הלכה למעשה, שמי שפונה אליהם הוא לא שקרן מועד - אלא לקוח, מסרבים להפנים באגף השיקום.
ולראיה, הטרגדיה הנוראית של בר כלף ז"ל, שהיה חייל "מורעל" עם מוטיבציה מטורפת, פרופיל 97', מפקד בחטיבת כפיר, שאף פעם לא התלונן, אלא רצה להמשיך את השירות עד סופו. הוא לא חווה אירוע טראומטי אחד ששינה את חייו, כמו שכתוב בנהלים, אלא רצף אירועים במהלך שירותו, שכלל מעצרים באישון לילה, התקלות עם כוחות עוינים וילדים בוכים מפחד, שככל הנראה הביאו להתפרצותה של סכיזופרניה שלוש שנים אחרי שחרורו.
בר דיבר מעט מאוד על מה שעבר בצבא, אבל ההתדרדרות שלו הייתה חדה. הוא לא היה מסוגל להיות במקומות סגורים, סבל מחרדות, ישן על ספסלים ברחוב, וכשהמצב התדרדר, פנה לאגף השיקום של משרד הבטחון כדי לקבל עזרה ונדחה. הציעו לו שם טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי על חשבונם, אבל סרבו להכיר בו כנכה צה"ל, כיוון שלא עמד בקריטריונים הנוקשים - והשאירו אותו ואת אימו להתמודד לבד עם השדים שרודפים אותו.
לא ניתמם. יש גם לא מעט רמאים ושקרנים שרוצים לזכות בתנאים המפליגים של נכי צה"ל. אבל כשמדובר בלוחמים, שהסתכנו למען המדינה, היחס הבסיסי אליהם צריך להיות שונה בתכלית.
מה גם, שהחיילים של היום, אינם העולים החדשים מאירופה שנזרקו ממחנות ההשמדה הישר ללחימה על המדינה - ולמי בכלל היה אז פנאי לחשוב על הנפש? המודעות למצוקות נפשיות עולה בכל שנה ולכן יש צורך להגדיל ולהרחיב את סל הקריטריונים כדי להבטיח שמי שנפגע בעת שירותו הצבאי, יקבל את המעטפת ההולמת.
כאן המקום להזכיר, שלמשרד הבטחון יש את התקציב הגדול ביותר במדינת ישראל, העומד על 64 מיליארד שקלים, ועוד 14 מיליארד שקלים של סיוע אמריקאי. במאי השנה התווספו לו עוד שני מיליארד, אחרי מבצע מגן וחץ וגם בלי קשר אליו וסביר להניח שיתווספו עוד סכומים גדולים בהמשך, לפי הצורך.
בתוך הסכום העצום הזה, שחלקו אינו שקוף, אפשר היה למצוא כמה שקלים כדי לסייע לאנשים כמו בר כלף. אבל מצבא שמקצץ כל הזמן ברווחת החיילים שלו, מפיל על ההורים הוצאות הצטיידות כבדות לפני גיוס ובעת השירות ומספק להם מזון ירוד - אבל לא מצליח לקצץ בפנסיות הנדיבות שהוא נותן לבכיריו - כנראה שאי אפשר לצפות לקצת רגישות למצוקות אמת.
גם אם אגף השיקום צודק, ולבר כלף לא הגיעה ההכרה כנכה צה"ל, למה אף אחד שם לא חשב לקחת אותו, יד ביד לביטוח הלאומי, ודאג שיטפלו בו שם? בדיקה בביטוח הלאומי מעלה שכלף מעולם לא פנה אליהם ולכן לא יכלו לסייע לו.
לאגף השיקום הוא פנה, ועוד איך, אבל הם העדיפו לחכות שיערער, במקום לקחת יוזמה ולטפל בו. מדינה שיודעת לדאוג לשריה לשעבר לאבטחה כשצריך, ליווי כלכלי ושאר הוצאות, חייבת גם לדאוג ללוחמיה הפצועים ולא להתייפייף ברפורמות בומבסטיות שנשענות על חוסר אמון בסיסי.
בימים שבהם דנים על הנזק שנגרם לתדמית צה"ל ועל הניואנסים שבין סרבנות לאי התייצבות להתנדבות, הטרגדיה הכואבת של בר כלף ז"ל, היא הרבה יותר מסוכנת מטייסים שלא רוצים להתייצב לשירות מילואים בגלל הרפורמה המשפטית.
הורים שנחשפים לפרטים יחשבו פעמיים אם לאפשר לילד להיות לוחם ביחידה קרבית, פן יעבור טראומה שתצלק את נפשו והוא יושלך הצידה. עדיף ילד בריא וחי, על לוחם פצוע ששורף את עצמו, רק כי מדינת ישראל לא דאגה שיטפלו בו כמו שצריך.