10 ממציאים גאונים ששינו את העולם ולא ראו אגורה מההמצאה שלהם

על פי ההיגיון (ובעיקר על פי המיתולוגיה האמריקנית שאנחנו נחשפים אליה בסרטים וסדרות) - אחת הדרכים הבטוחות אל העושר היא דרך המצאה של משהו חדש. "בנה מלכודת עכברים טובה יותר - ותוכל למכור גופות עכברים ברווח" הוא פתגם אמריקאי אמיתי לגמרי - ואכן היו לא מעט ממציאים שצברו הון אישי עצום בזכות כושר ההמצאה שלהם.

אבל לא כולם עושים זאת. למעשה, חלק מהממציאים של ההמצאות הגדולות בתולדות האנושות לא ראו אגורה מהעבודה הקשה שלהם ולפעמים אפילו היו צריכים לראות איך אנשים אחרים גורפים את הכסף הגדול מההמצאה שלהם. מסיבות רבות, קשה לעשות רווח מהרעיון הגאוני שלך - לחלקם לא היה את ההון להביא את ההמצאה לייצור המוני, לאחרים גנבו את הרעיון לפני שהם יכלו להרוויח ממנו ואחרים סתם החליטו שהם לא רוצים להרוויח מההמצאה שלהם.

בואו נכיר 10 גברים ונשים שהיה להם ניצוץ של גאונות אבל הם לא הצליחו לתרגם אותו לחשבון הבנק - ולמרות שהמציאו דברים ששינו את החיים של כולנו, הם מעולם לא הרוויחו מזה כסף.

הנה דוגמה מצוינת לממציא שהקדים את זמנו הרבה יותר מדי. ניק הולוניאק היה מהנדס בחברת ג'נרל אלקטריק, ועבד עם קבוצה שניסתה למצוא דרך לגרום לדיודות לייצר אור. ב-1962 הוא הציע לערבב גליום ארסניד וגליום פוספיד - רעיון שהכימאים שעבדו איתו צחקו עליו, עד שהוא עבד ועידן נורות ה-LED נולד. שנה לאחר מכן הוא העניק ראיון ל-Reader's Digest בו חזה שהן יחליפו מתישהו את נורות הלהט של אדיסון. זה אכן קרה, אבל הולוניאק לא הפסיק, ועבד באוניברסיטת אינדיאנה לפיתוח נורות LED צבעוניות רבות אחרות, כמו גם לייזר דיודה (הקרוי גם לייזר מוליך-למחצה או לייזר הזרקה) הראשון (מהסוג המשמש בנגני CD).

בעוד שרבים מעמיתיו חשבו שהוא ראוי לפרס נובל על המצאתו, הוא עצמו אמר בראיון: "זה מגוחך לחשוב שמישהו חייב לך משהו. יש לנו מזל להיות בחיים". כיום בחצי מבתי העולם יש נורות לד - אולם מי שהמציא אותן לא קיבל תמלוגים על אף אחת מהן. הוא מת בשנת 2022 בגיל 93.

האישה שהמציאה את הספינר עוד ב-1993 מספרת שלא "הרוויחה אגורה" מההצלחה הבינלאומית שלו, רק כי לא הייתה יכולה לשלם את דמי חידוש הפטנט רגע לפני שהוא הפך להיסטריה עולמית.

קת'רין הטינגר, שהגתה את הפידג'ט ספינר, לא ידעה היכן לקבור את עצמה כשראתה כיצד הצעצוע שהמציאה נמכר במיליונים ברחבי העולם - מבלי שהיא תראה מזה כסף. הפידג'ט ספינר הפך למשחק טרנדי בשנת 2017 ומאז נעשה בו שימוש נרחב, בעיקר כי הוא מסייע לאנשים להירגע ולהתרכז במשימותיהם.

קת'רין, שהמציאה את הצעצוע כדי לשעשע את בתה בת ה-7, מספרת שהציעה את הרעיון של הספינר למספר קמעונאי צעצועים כבר ב-1993 - כולל "הסברו" - אבל הם דחו את הרעיון שלה. היא עשתה דבר חכם כשרשמה עליו פטנט בשנת 1997, אך הוא פג ב-2005 מכיוון שהיא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה את דמי החידוש שלו שעמדו על 400 דולר. מאז היא איבדה את הזכויות על הפטנט וכל אחד יכול היה ליצור גרסה משלו מבלי להיתקל בבעיות משפטיות.

ההחלטה הזו חזרה לרדוף אותה בגדול, כי היא עשויה הייתה להיות מיליונרית כיום - או שלא, כיוון שהרוב המכריע של הספינרים מיוצרים בכלל במפעלים סיניים, שלא מזיז להם מזכויות הפטנט שלך.

"רק כ-3 אחוזים מההמצאות מניבות כסף. צפיתי בממציאים אחרים ממשכנים את בתיהם ומאבדים הרבה", היא אמרה כשהצעצוע הפך ללהיט, "אנשים שאלו אותי האם זה לא מוציא אותי מדעתי שויתרתי על הפטנט, אבל בשורה התחתונה אני מרוצה מזה שאנשים נהנים ממשהו שיצרתי".

מיכאיל קלשניקוב הגה את היצור של הרובה הזה כאשר שכב פצוע בבית חולים צבאי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת משום ששמע חיילים אחרים מתלוננים על הנשק שלהם והוא רצה לעשות משהו בנידון. הוא המציא את רובה הסער AK-47, רובה פשוט וזול שנכנס לשירות ב-1949, נמכר בעשרות מיליוני יחידות ברחבי העולם והיה לעמוד השדרה של צבא רוסיה, אך גם הפך לכלי הנשק המועדף על ארגוני טרור ומאפיונרים.

לימים, נשאל אם הוא מתחרט על פיתוח רובה הסער המפורסם, שככל הנראה גרם להריגתם של יותר בני אדם מכל רובה אחר בהיסטוריה. "המצאתי אותו כדי להגן על המולדת", אמר. "אין לי חרטות ואני לא נושא באחריות על איך שהפוליטיקאים השתמשו בו". בהזדמנות אחרת אמר כי הוא עצוב לראות כיצד מחבלים משתמשים בהמצאה שלו.

בעוד שהיצרן הרשמי של הנשק, חברת קלשניקוב, רשמה פטנט על העיצוב בשנות ה-90, וכיום גם מייצרת כלי רכב, הוא עצמו מעולם לא עשה זאת ואמר שהוא יצר את הנשק לטובת ארצו. על אף שקיבל את תואר "גיבור האומה", קלשניקוב לא התעשר מההמצאה הקטלנית שלו וחי מהמשכורת הממשלתית שלו (למעט בסוף ימיו כשהוזמן להשתתף תמורת תשלום בכנסי נשק ברחבי העולם), ובעבר אמר כי "היה מעדיף להמציא מכונה שאנשים יוכלו להיעזר בה, ושתעזור לחקלאים בעבודתם. מכסחת דשא, אולי".

ללא ההמצאה של טים ברנרס-לי, לא הייתם קוראים את המאמר הזה. לא, הוא לא המציא את הקריאה בטלפון בשירותים. הוא פחות או יותר המציא את האינטרנט.

בזמן שעבד ב-CERN בסוף שנות ה-80, הוא כתב הצעה לשיטה לשיתוף מסמכי היפר-טקסט דרך האינטרנט, תוך יצירת מה שאנו מכירים כ"רשת כלל־עולמית", World Wide Web. בתאריך 20 בדצמבר 1990, העלה המדען הבריטי את עמוד הרשת הראשון בהיסטוריה. למעשה, ברנרס לי המציא את הטכנולוגיה שמאחורי ה-World Wide Web, רשת אתרי האינטרנט כפי שאנו מכירים אותה היום (וההסבר לצירוף האותיות "WWW" שבתחילת כל כתובת רשת), כמעט שנה קודם לכן, אך ההמצאה לא זכתה לעניין רב כפי שהייתם יכולים לצפות.

במאמץ לעניין חוקרים במוסדות אחרים בהמצאה שלו, כתב טים מדריך להתקנת שרת רשת וכתיבת תכנים עבורו, או במילים אחרות: הוראות ליצירת אתר אינטרנט. זמן רב יחסית עבר בטרם משתמשי האינטרנט המעטים הבינו את הפוטנציאל האדיר הגלום בה, שלא לדבר על חברות מסחריות שהחלו לפעול במרחב הווירטואלי.

למרות שהוא עיצב מחדש את הדרך שבה אנו חיים בעולם המודרני, ברנרס-לי לא רשם פטנט על הרעיון שלו. במקום זאת, הוא פרסם את הפרוטוקול, ולא עבר זמן רב עד שכולם השתמשו בו באופן חופשי, בלי לשלם תמלוגים. הוא חשב לייסד סטארט-אפ מסחרי המבוסס על המצאתו, הוא חישב ומצא שהסיכון הכלכלי גדול מדי ונטש את הרעיון. חברות כמו מיקרוסופט ונטסקייפ מילאו את החלל הזה. לאחר המצאת ה-www המשיך ברנרס-לי להסתפק במשכורת של איש אקדמיה והתמקד בפיתוח האינטרנט ככלי חופשי להמונים.

אבל אל תדאגו לו. ב-2021 הוא העמיד למכירה פומבית בתור אסימון דיגיטלי יותר מ-9,500 שורות קוד - בהן הגרסה הבסיסית של שפת בניית האתרים, HTML. הסכום שקיבל? 5.4 מיליון דולר.

ג'ון ווקר היה האיש שהביא לנו את האש. בערך. הוא אחראי על הגפרורים. הרעיון של לגרד מקל קטן כדי להדליק אש אולי נראה כאילו הוא קיים כבר נצח, אבל הגפרורים המוכרים לנו למעשה הומצאו רק בשנת 1824 על ידי כימאי ורוקח בריטי בשם ג'ון ווקר.

ד"ר אבי סאייג כתב באתר של מכון דווידסון ש"היכולת להבעיר אש נחשבת אחד ההישגים הראשונים של האנושות ויש עדויות לשימוש מבוקר שעשה האדם הקדמון באש עוד לפני 800 אלף עד מיליון שנה. אולם עד להמצאת הגפרור הייתה הבערת האש משימה קשה שדרשה מיומנות מיוחדת ומאמץ רב. במשך אלפי שנים חיפשו אנשים דרכים קלות ומהירות יותר להבעיר אש. פה ושם הושגו הצלחות, אך הדרך לא באמת הייתה קלה. פריצות דרך של ממש הגיעו רק עם התבססותה של הכימיה המודרנית, בתחילת המאה ה-19 באירופה, שם הומצאו הגפרורים.

את הגפרור הראשון הניצת מעצמו המציא ז'אן שאנסל הצרפתי בשנת 1805. הגפרור שלו היה מורכב מקיסם עץ שעל ראשו חומר בשם כלורט האשלגן, שידוע גם בכינויו מלח ברתולטי, מעורבב עם סוכר, גופרית וגומי. הוא התלקח כאשר ראש הגפרור נטבל בתוך בקבוקון קטן של חומצה גופרתית מרוכזת. החומצה הכלורית היא מחמצן חזק מאוד, פעיל מאוד ולא יציב. כל מגע שלה עם חומר אורגני דליק, למשל סוכר או גומי, גורם לתגובה כימית נמרצת מאוד שפולטת חום רב ויוצרת להבה.

ה'גפרור' הזה נמכר ברחבי אירופה בהצלחה במשך עשרות שנים. הבריטי סמואל ג'ונס שכלל את ההמצאה כך שהגפרור כלל מעין בועת זכוכית קטנה מלאה בחומצה גופרתית ועטופה בכלורט האשלגן ונייר. כדי להצית את הגפרור של ג'ונס היה צריך לנפץ את בועת הזכוכית עם החומצה. על אף השכלולים הללו, הגפרורים הללו היו בעיתיים: חומצה גופרתית מרוכזת היא חומר מאוד לא סימפטי, הגורם לכוויות כימיות קשות במגע עם העור. ולכן מדענים וממציאים המשיכו לחפש תחליפים בטוחים יותר".

ואז הגיע ווקר שנחשב למי שהמציא את "גפרורי החיכוך" - שאופן פעולתם מאוד דומה לגפרורים של ימינו - הם נדלקו על ידי חיכוך הגפרור במשטח מחוספס. ווקר התעניין באפשרות למצוא אמצעי להצתת אש בקלות. הוא התנסה בתערובות הכימיות שכבר היו ידועות באותה תקופה כגורמות להתלקחות פתאומית ופעם אחת, בעודו מכין תערובת הארה, גפרור שהיה טבול בחומר הוצת על ידי חיכוך מקרי שלו על האח. הוא העריך מיד את הערך המעשי של הגילוי, והתחיל לייצר את ה"גפרורים". הם היו עשויים ממקלות עץ או ממקלוני קרטון מצופים בגופרית ובתערובת של גופרית אנטימון, כלור אשלגני, גומי טבעי, והגופרית משמשת כדי להעביר את הלהבה אל העץ.

מחיר קופסה של 50 גפרורים היה שילינג אחד ועם כל קופסה סופקה פיסת נייר זכוכית, מקופלת לשניים, שדרכה היה צריך להעביר את הגפרור כדי להצית אותו. הוא לא גילה את ההרכב המדויק של הגפרורים שלו לאיש. הגפרורים שלא לא היו כל כך מוצלחים מבחינה מסחרית ולפי רשימותיו הוא מכר רק 168 קופסאות במשך שלוש שנים.

שנתיים וחצי לאחר פרסום המצאתו של ווקר, שכלל את הגפרור שלו אייזק הולדן הבריטי, שהגיע באופן עצמאי לרעיון של ציפוי שבבי עץ עם גופרית והגפרורים שהוא פיתח החלו להימכר תחת המותג 'לוציפר' ברחבי אירופה.

ווקר סירב לרשום פטנט על המצאתו, אף על פי שרבים עודדו אותו לעשות זאת כי הוא דאג לבטיחות הלהבה, ולכן איפשר לכל אחד לעשות בה כרצונו. הוא לא זכה לשום תהילה או עושר על בסיס המצאתו. זכותו כממציא הגפרור הוכרה רק לאחר מותו ואנשים אחרים הרוויחו מיליארדי דולרים מהגפרורים שלו בלי שהוא ראה אגורה.

יש מאות מיליוני עותקים של ההמצאה של רון קליין בארצות הברית לבדה, והיא נחשבת לאחת ההתפתחויות החשובות ביותר שהקפיטליזם המודרני ראה אי פעם. קליין המציא ב-1968 את הפס המגנטי בגב כרטיס האשראי שמאפשר לחנויות לסרוק ולהתחבר לחשבון הבנק שלך כדי להוציא כסף.

בעבר, חנויות נאלצו לבדוק מספרים מול רשימה ענקית של כרטיסים גרועים שנעשו באופן ידני, וזה היה מלאכה ארוכה ומייגעת. קליין לקח את אותה טכנולוגיה שהשתמשו בה ברשמקול סלילים להקלטה והצמיד אותה לחלק האחורי של הכרטיס, ואז קידד את המספר שעליו ויצר סורק כדי להשוות את הנתונים הללו למסד נתונים שהתעדכן בקביעות על כרטיסים פגומים.

הוא אמנם ניסה לרשום פטנט על רעיון הפס המגנטי, אך לא היה מהיר מספיק והרעיון אומץ במהירות על ידי כמעט כל חברה אפשרית. אבל אל תדאגו לו, הוא עשה הון מהמצאות נוספות שלו, בין היתר מערכת בדיקת תוקף כרטיס אשראי ופיתוח מערכות ממוחשבות לשירותי רישום מרובים בנדל"ן (MLS), מענה קולי בתעשיית הבנקאות ועוד שירותים רבים עבור הבורסה בניו יורק וזכה לכינוי "הסבא של האפשרויות".

הרבה מהסיפורים על המצאות שלא הפכו לכסף כוללים ממציאים שפשוט הקדימו את זמנם מדי מכדי להיות רווחים. זה מה שקרה בשנת 1961, כשדאג אנגלברט המציא מכשיר שיאפשר למשתמשי מחשב לבחור קואורדינטה על המסך. זה היה כרוך בזוג גלגלים בתחתית גוש עץ שיתעד תנועה ויתרגם אותה למכונה. אם הרעיון הזה של התקן שמסמן מיקום על צג המחשב נשמע לכם מוכר זה כי אתם משתמשים בו כל יום - העכבר של המחשב.

הפטנט על ההמצאה הוענק למעסיקיו, חברת SRI בשנת 1970, אך זמן קצר לאחר מכן, מדען של חברת זירוקס לקח את הרעיון של אנגלברט ושינה אותו כך שישתמש בכדור במקום גלגלים, מה שהספיק עבורו כדי להגיש בקשה לפטנט נפרד ולגזור קופוןן על ההמצאה.

העכבר נקרא בתחילה "סמן למסך על ידי צירי X ו-Y", ולאחר מכן סיפר אנגלברט כי הכינוי "עכבר" צץ בגלל צורת המכשיר וכן עקב החוט שנראה כמו זנב. החברה שלו גם קראה לסמן על המסך "ג'וק", אך לבסוף כינוי זה לא נכנס לשימוש. אנגלברט לא קיבל כסף על המצאת העכבר למרות שהחברה שלו רשמה את הפטנט על העכבר, אך לא היה להם מושג מה שוויו האמיתי ולאחר מספר שנים הם מכרו את הפטנט לחברת אפל בכ-40,000 דולר. תוקף הפטנט שרשמו פג בשנת 1987, לפני שהמחשבים הביתיים נכנסו לשימוש נרחב.

לאסלו בירו הארגנטינאי-הונגרי ממוצא יהודי, היה עיתונאי, צייר וממציא ששמו התפרסם בעולם בזכות המצאתו המפורסמת ביותר - העט הכדורי, אבל הוא מעולם לא הרוויח מזה כסף.

בירו המציא את העט המהפכני לאחר שמאס בעטים הנובעים הדולפים. הוא עבד בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת כעיתונאי וזיהה שהדיו ששימש להדפסת עיתונים מתייבש מהר יותר מאשר הדיו שהיה בשימוש בעטים הנובעים בהם השתמשו אז ושהדיו של הדפוס גם נשאר יבש ונטול לכלוך על הנייר. כיוון שהדיו הזה היה עבה יותר ולא היה נוזלי דיו, הוא החליט להתקין כדור קטן לתוך העט בקצה הצינור שהוביל את הדיו לתחתיתו. כאשר העט נע על הנייר, הכדור הסתובב ואסף את הדיו שנמרח על הנייר.

לאחר עוד כמה שנים של שיפורים כלי הכתיבה החדש - שנקרא בעולם בִּירוֹפֶּן - התפשט במהירות ברחבי העולם והפך את שם ממציאו לנצחי עוד במהלך חייו.

בשנת 1938, הוא רשם פטנט על העט הכדורי הראשון אך קשיים פיננסיים שעברו על החברה שלו אילצו אותו למכור את הפטנט לאיש העסקים האיטלקי מרסל ביק, שיצר חברה לייצור עטים בהיקף של מיליארדי דולרים.

למען ההגינות, בירו אכן מכר את הפטנט על המצאתו לתאגיד Bic תמורת 2 מיליון דולר, אז אנחנו לא יכולים לומר שהוא "לא הרוויח" מזה אגורה, אבל בהתחשב בכך שלמעלה מטריליון עטים כדוריים נמכרו מאז שהמציא אותם, בירו בהחלט יכול היה להרוויח הרבה הרבה יותר.

מתופף ומוזיקאי יפני מרושש בשם דאיסוקה אינואואה הוא שהמציא את הקריוקי ואת מכונת הקריוקי בסוף שנות ה-60, לאחר שחיפש דרך להתפרנס ממוסיקה - אבל הוא מעולם לא רשם פטנט עליה ולכן לא הרוויח ממנה.

אינואואה ניגן בתופים בלהקת בר יפנית בניסיון להרוויח קצת כסף. אדם עשיר, בעלים של חברה שהכיר, עמד לפגוש לקוחות עסקיים וידע שבערב הם יילכו לאותו בר וישירו עם הלהקה. הוא ביקש מחברו המתופף שיקליט מראש את נגינת הקלידים לשירים אותם בחר, בסולמות שרק בהם הוא הרגיש מסוגל לשיר ואינואואה אכן הקליט כמה מהשירים שאהב הלקוח על רשמקול.

הערב היה מוצלח ומספר ימים אחר-כך ביקש המנהל מאינואואה עוד כמה שירים מוקלטים. זה היה הרגע שבו הוא הבין שיש כאן אפשרות למיזם. הוא בנה מכשיר שהזכיר את הג'וק בוקס, אותן מכונות שניגנו שירים מתקליטונים בתשלום למבקרים במסעדות ובבתי קפה.

אבל המכונה של אינואואה השמיעה תמורת כסף רק את הליווי לשירים, ללא השירה. מיקרופון ורמקול שהיו צמודים אליה, אפשרו למשלמים לשיר בליווי המוסיקה המוקלטת שבחרו מההמצאה החדשה - מכונת הקריוקי.

ההצלחה הייתה מיידית. הקריוקי הפך ללהיט מטורף ביפן ומשם התפשט בהדרגה לעולם כולו, אבל הממציא של השיגעון הפסיד הזדמנות להיות מיליונר, כיוון שהוא לא רשם פטנט על מכונת הקריוקי או על משהו שקשור באופנה האדירה שיצר בעולם כולו. עד מהרה, מכונות קריוקי משוכללות יותר מבחינה טכנולוגית היו בכל רחבי העולם. 40 שנה לאחר ההמצאה, הוא רק הצליח להשיג זכויות יוצרים על השם "קריוקי" (שהמשמעות המילולית שלו ביפנית זה: "תזמורת ריקה") בארצות הברית.

למרות זאת הוא זכה להכרה עולמית ובשנת 2004 קיבל את פרס "איג נובל" לשלום, שמחולק למי שהמציאו המצאות שגורמות לאנשים לצחוק ומגזין "טיים" תיאר אותו כאחד האסיאתים המשפיעים ביותר במאה ה-20.

ה'סמיילי' הפך לחלק חשוב בחיינו בהודעות טקסט, אימיילים, ציוצים, פוסטים וכל שאר צורות התקשורת הדיגיטלית הקיימות כיום. על הכל אחראי הארווי בל, שהיה מעצב גרפי שהקים חברת פרסום ואייר את האמוטיקון הזה (או פרצוּפוֹן בעברית) עבור חברת ביטוח שביקשה ממנו לעצב סיכת דש על מנת להעלות את מורל העובדים שהיה נמוך לאחר מיזוג בינה לבין חברה נוספת. בל סיים את עיצוב הסיכה, ה"סמיילי", בפחות מעשר דקות וקיבל על עבודתו שכר של 45 דולר.

עם השנים הסמל שיצר הפך לפופולרי בכל העולם אולם למרות ההצלחה העצומה שלו, בול מעולם לא רשת את העיצוב כסימן מסחרי רשום סימן מסחרי על עבודתו ולפיכך העיצוב שלו התפשט בלי שבל (או חברת הביטוח) יתעשרו ממנו.