איש לא הופתע מהנתונים שפורסמו לקראת הדיון ב"הצעת החוק לרישוי קורקינטים ואופניים חשמליים" בוועדת הכלכלה של הכנסת, שהצביעו על כ- 4,000 תאונות בשנה החולפת בהן היו מעורבים כלים חשמליים.
כבר שנים שהציבור הישראלי זועם על היעדר הטיפול בבעיה, בפרט כשמדובר בתאונות 'פגע וברח' כתוצאה מנהיגה פראית על שבילים ומדרכות להולכי-רגל. הצעת החוק החדשה שהניחה על שולחן הכנסת שרת התחבורה מירי רגב, מתיימרת לשים לזה סוף. אך למרבה הצער, מדובר בהצעת חוק פופוליסטית שאינה מהווה פתרון הרתעתי, ולא תסייע לנפגעים לקבל פיצויים עבור נזקי גוף.
בעיית הרכבים הדו גלגליים הללו אינה ייחודית לישראל. גם עיריית פריז הודיעה לאחרונה, בצעד חסר תקדים, כי היא מוציאה משימוש ציבורי את כל 15 אלף כלי הרכב המצויים בעיר, זאת לאחר שמתחילת השנה נגרמו כ- 4 מקרי מוות.
בתל אביב לעומת זאת, קצב השימוש רק הולך וגובר, וכיום מגיע ל- 160 אלף נסיעות ביום בתוך העיר, עפ"י נתוני המשטרה, הלמ"ס ומכון גרטנר. מספר זה רק צפוי להמשיך ולגדול כאשר הקורקינטים הצרפתיים שהוצאו משימוש יגיעו לתל אביב.
כיום, פגיעה של הולך רגל מרוכב אופניים אינה נחשבת לתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הידוע בשמו כחוק הפלת"ד. על פי החוק, מי שנפגע מקורקינט חשמלי לא זכאי לשיפוי ביטוחי ויהיה עליו לתבוע אזרחית את מי שפגע בו.
במצב דברים זה, הצעת החוק לחובת רישוי אכן עשויה לעזור בזיהוי ואיתור הגורם הפוגע, אך מה הועילו חכמים בתקנתם, אם ההצעה אינה מטילה חובת ביטוח (לכל הפחות כלפי צד ג') ומותירה את הנפגעים ללא כיסוי ביטוחי להתמודד ישירות מול הפוגעים, שפעמים רבות לא ניתן להיפרע מהם?
בשל כך, קיים הכרח להוסיף להצעת החוק גם חובת ביטוח. הבעיה נעוצה בכך שבגלל עלויותיו הגבוהות, קיימת נטייה בציבור להפר חוק ולנסוע ללא ביטוח כלל, במיוחד כאשר מדובר בשליחים או בבני נוער. מאחר ויש להתחשב גם באלו המבקשים לצמצם את עלויות התחבורה, יש למצוא פתרון ביטוחי זול יחסית או לכל הפחות להטיל חובת ביטוח כלפי צד ג' .
גילוי נאות, כשלעצמי אני סבור כי יש לעודד את השימוש בכלי הרכב הקטנים, הנותנים מענה לעומס ולפקקים בנתיבי התחבורה העירוניים ומורידים את זיהום האוויר. לכן, מאחר ומדובר בפעילות רצויה, לא יהיה מנוס מלבצע 'תמחור עלויות' על פי עקרונות דיני הנזקין ולחייב את הרוכבים לשאת ביטוח חובה שיבטיח פיצוי כספי לנפגעים.
למעשה מדובר בהצעת חוק מיושנת אשר מתגלגלת על שולחן הכנסת כבר כחמש שנים, ולכאורה באה לחייב אמצעי זיהוי למטרת אכיפה, אך מתעלמת ממצוקת כוח האדם במשטרה. למרבה הצער, בהעדר כוח שיטור שמסוגל לאכוף את המספר העצום של עבירות התנועה המבוצעות מידי יום, יוצא כי השינוי ששרת התחבורה מתיימרת להוביל הוא בגדר "כוסות רוח למת".
בנוסף, כל חוק מרתיע ומפצה ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לצורך בהשקעה בתשתיות בטיחותיות הולמות אשר יכולות למנוע את התאונות. דוגמא קלאסית של תשתית לא ראויה, ניתן למצוא ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
כל מי שהולך ברחוב זה יודע כי נתיב האופניים נמצא בתוך המדרכה, אינו מופרד מפלסית ומסתיים באופן מפתיע בדיוק לפני תחנת האוטובוס. כך, כל מי שיורד מהאוטובוס, נכנס ישירות לתוך נתיב האופניים ומסתכן בדריסה.
כל יום שעובר מבלי שאדם נפגע שם הוא נס. לכן, יש הכרח לסלול נתיבי נסיעה עם הפרדה מפלסית בין המדרכות לשבילי האופניים, שיקטינו באופן דרסטי את מספר התאונות והנפגעים.
הצעת החוק לרישוי קורקינטים ואופניים חשמליים היא ריקה מתוכן. קצת כמו לנסות לנצח מלחמה עם אקדח קפצונים. היא מציבה את לוחות הזיהוי כ"פתרון-על" לבעיה הרבה יותר מורכבת, אשר נדרש למצוא לה פתרונות חקיקתיים רחבים משמעותית, במקביל להשקעת משאבים בתשתיות ובכוח אדם.