בעוד צה"ל מנסה להתאושש ולהכיל את הנעשה בדרום, נדמה כי האזרחים לא מחכים לצבא ולפיקוד העורף ומציגים את הרוח הישראלית, המבקשת לתת מעצמה למען אחרים, גם במחיר של סיכון חיים.
תושבים מכלל יישובי ישראל פתחו באופן עצמאי חמ"ל משל עצמם הפועל על בסיס היכרויות אישיות וקבוצתיות, ופועלים לחלק עזרה בסיסית ראשונה.
חלקם פתחו את בתיהם ומספקים קורת גג לתושבי הדרום והצפון הנסים מבתיהם עקב המלחמה. בין היישובים, יש לציין, נמנים גם דליית אל כרמל ועוספיה של אחינו הדרוזים, הלוחמים לצידנו במחבלים.
סאלם מדלית אל כרמל, לדוגמא, פרסם סרטון בו הוא מפרסם את מספר הטלפון שלו וקורא למשפחות מהדרום להגיע להתארח ביישוב על חשבונו עד שהמלחמה תיגמר.
תושבים עימם שוחחתי, מרעננה ותל אביב, אמרו כי הם עושים זאת מתוך רצון עז לסייע לאחר, ומתוך תחושת אחווה, סולידריות ורעות. אחד מהם, שביקש שלא להזדהות, אמר: "אין כאן שאלה. ההתגייסות היא כמו אינסטינקט. לא מכיר ישראלי שזה לא בא לו בטבעיות.
שכנים, חברים, עמיתים - כולם כותבים לכולם 'איך אני עוזר', ו'מה צריך כרגע'. פתיחת הבתים שלנו היא הדבר המינימאלי. יש עוד הרבה דברים שלדעתי אנו יכולים לסייע בהם כעורף, ונמשיך ונעשה".
אזרחים אחרים דאגו כבר ביום הלחימה הראשון למזון ומים לטובת המילואימניקים, שחוו מחדל משלהם עת הגיעו לרציפי הרכבת עם קבלת פקודת ההתייצבות, רק כדי לגלות שהרכבת לא עבדה... המתנה של שעות ארוכות עד שיועברו לשטחי הכינוס הובילה למבצע אזרחי לאיסוף מזון, בגדים ומצעים נקיים עבורם, שהתפתח לאחר מכן למבצע איסוף גם עבור המחולצים והמפונים מהדרום.
שבטי הצופים, לדוגמא (ולא רק הם, כמובן), עסוקים במלאכת איסוף מזון יבש, מזרנים, מגבות, שמיכות, אוכל לתינוקות, משחקים ועוד, עבור החיילים והשוטרים הלוחמים, ועבור הניצולים, המחולצים והמפונים.
התארגנויות פרטיות מאזור צפון תל אביב פרסמו גם הם על איסוף ושינוע מזון ומוצרי בסיס למפוני בארי, שחולצו ונמלטו ללא כל ציוד בסיסי ונמצאים כעת באזור ים המלח, והתארגנויות נוספות ממשיכות להיווצר ברשתות החברתיות ובקבוצות השכונות.
כך למשל, פרסמה משפחת האזרחי מתל אביב כי היא הופכת עצמה למוקד איסוף ושינוע של מוצרי היגיינה, מזון תינוקות, מוצצים, חיתולים, משחקים, פחיות שתייה, מגבות, ובגדים וכי היא תדאג לשנע אותם למפוני עוטף עזה.
דוגמא נוספת ניתן היה לראות החל מהבוקר השני למלחמה במסגרתו רחוב דיזינגוף בתל אביב הפך גם הוא לנקודת איסוף מוצרי מזון ובסיס לטובת המפונים והחיילים, מוקד שלא שקט גם לאחר שעלו שמועות על מחבלים שנתפסו כמה רחובות בסמוך להם. ואם כבר דיזינגוף: בתום היום הראשון של מבצע תרומת הדם בדיזנגוף-סנטר, נאלצו לסגור את התחנה ולבקש מהממתינים הרבים בתור הארוך לשוב בבוקר שלמחרת.
בעלי ההכשרה הצבאית שכבר עברו את גיל ההתנדבות למילואים אף לקחו יוזמה ונשק והגיעו לסייע לשוטרים והחיילים בכל מקום בו ידם יכלה לתת מענה, ורק חלקים קטנים מסיפורי הגבורה של הסבים הלוחמים יצאו לאוויר.
סיפורים כדוגמת האלוף במילואים נועם תיבון, שאחז בנשק ויצא להציל את ילדיו ונכדיו שנלכדו בביתם בניר עוז, לצד עלייתו על מדים של האלוף במילואים ישראל זיו בן ה-66, שלא היסס ולו לרגע אחד לפני שחשב על הצטרפות ללחימה בדרום והאלוף במילואים יאיר גולן, הם המוכרים יותר שבהם.
רצון האזרחים להתנדב ולאחוז בנשק במלחמתם על הבית ניכר גם בקרב הישראלים הנמצאים בחו"ל, המנסים לאתר כל טיסה שתסכים להחזירם לישראל כדי שיוכלו להירתם למאמץ המלחמתי. ספק אם יש מדינה נוספת בעולם בה אזרחיה מחפשים כל דרך לחזור למלחמה באויב המכה בהם, ולא לצאת ולברוח ממנה.
הרוח הישראלית והנתינה העצמית בבסיסה היו תמיד מקור העוצמה והכוח של מדינת ישראל על שלל אתגריה, והן יהיו גם אלה יכריעו לטובתה את כף המלחמה.