ביום שבת בבוקר, שמעה ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם בעוטף עזה, רעשים מסוג שונה מזה של המטחים הרגילים מרצועת עזה. מייד עם האזעקות הראשונות כינסה את כיתת הכוננות של הקיבוץ, פתחה את הנשקייה, חילקה לכל אחד מ- 12 החברים בכיתה כלי נשק, הציבה אותם בגזרות השונות, זאת למרות שההוראה שקיבלה מצה"ל הייתה רק להיכנס לכוננות.
כשהקיבוצים מסביב נפלו אחד אחרי השני לידי מרצחי החמאס, בניר עם הצליחו להדוף אותם לאחור והצילו את חייהם של חברי המשק. ליברמן, בת ה-25, שהייתה לוחמת ביחידת "עוקץ", בוגרת מכינת "עלמה" למנהיגות נשית, היא הרבש"צית-אישה היחידה בעוטף, והחליפה בתפקידו את הדוד שלה, עמי רבין.
כשמונתה לתפקידה לפני פחות משנה, בירך אותה ראש מועצת שער הנגב, אופיר ליבמן ז"ל, שנפל בקרב על כפר עזה: "אני מלא גאווה בבחירה בענבל. אין גבול ואין תקרת זכוכית בשער הנגב, יש שוויון לכולם ולכולן, בכל התפקידים - גם במליאת המועצה, גם בין מנהלי האגפים ועכשיו גם בתחום הביטחוני. אני מאחל לענבל הצלחה גדולה בשם כל קהילת שער הנגב, ומקווה שלא תהיה פעילה מדי".
הגנו בגופם
סיפור התושייה של ליברמן, הוא רק אחר מעשרות סיפורי גבורה של רבש"צים בעוטף וביישובי הדרום, שהגנו בגופם ממש על הישובים שנמצאים תחת אחריותם. הם הסתערו, נלחמו, הובילו את כיתות הכוננות הקטנות שלהם, עמדו באומץ מול המחבלים, בלי סיוע וגיבוי צבאי במשך שעות ארוכות. חלקם נפצעו, חלקם נרצחו.
אלא שלטרגדיה האנושית המזעזעת, קדם חלם צבאי-כלכלי: במשך השנים האחרונות נלחמים הרבש"צים על הכרה, שכר, תנאים, עיבוי כיתות הכוננות העלובות וחימושן. הם ניסו להסביר עד כמה התפקיד שלהם חשוב וקריטי להגנה על האזרחים ברגע האמת - ובמקום שירימו אותם על נס, יטפחו, יאמנו, מתייחסים אליהם כאל סרח עודף, מכנים אותם "רכיבי ביטחון", כאילו היו עמוד תאורה מעל השער ולא גיבורים.
איתי הופמן, שמוביל את ארגון הרבש"צים מבית ההסתדרות הלאומית, כועס. אנחנו מנסים לשוחח ביום השלישי ללחימה, אחרי שלא עצם עין, ברווח בין טלפונים שלא פוסקים. באחד מהם הוא נשאל על ידי גורם צבאי איזה ציוד הוא צריך. הוא נותן רשימה, מדים, נשקים, והתשובה שהוא שומע, "אני רושם, אבל תדע שלא תקבל הכל"...
הוא בן 48, גרוש פלוס שלושה שגר עם בת הזוג שלו בקיבוץ מעוז חיים ליד בית שאן, במקור מיוקנעם. שירת כלוחם בעוקץ ובמילואים בסיירת קרבית, וטיפח קריירת הייטק מבטיחה, שעברה, בין היתר, ב"טאואר סמיקונדקטור" ובקבוצת "תמה". הוא עבד סביב השעון, טס לחו"ל, בקושי היה בבית, עד החליט להוריד הילוך, עבר לקיבוץ, וכשהשמירה על הישובים עברה ממג"ב לידי צה"ל, הוא החליט לגשת למכרז של מעוז חיים למשרת הרבש"צ.
"היו כמה מועמדים לתפקיד, היה לי ראיון עם המח"ט ונבחרתי", הוא אומר. "זה תפקיד בלי קצובת זמן ומורכב מאוד. אתה אמור לתאם את הגורמים הביטחוניים מול הישוב, אחראי על מרכיבי הביטחון, שזה אומר גדרות, תאורת גדר, שער, רכב בטחון, נהלי צבא, עובר ביקורות של חטיבה, גדודים, ביקורות מטכ"ליות.
"אתה חייב להיות זמין 24/7, מוכן לכל תרחיש. אין דבר כזה לצאת מהישוב באופן ספונטני, כי אני חייב להיות מתואם עם המחליף שלי, שגם הוא אושר על ידי הצבא, כל חופשה מתוכננת. יש סה"כ 430 רבש"צים ברחבי הארץ ו- 600 ממלאי מקום. לפני חמש שנים איגדתי את כולם תחת ההסתדרות הלאומית, שהייתה היחידה שהסכימה לקבל אותנו, כי גם כאן הכל פוליטיקה. יש לנו קבוצת ווטסאפ, רכזי גזרות, בנינו ארגון מסודר שיודע להעביר החלטות ומידע".
שכר מעליב
הרבש"צים מועסקים במשרה מלאה, הכוננות חייבת להיות מלאה סביב היממה, אבל הישובים מחולקים לקדמיים, סמוכי גדר ועורפיים, וככל שמתרחקים מהגדר, השכר יורד. רבש"צים בישוביים קדמיים מקבלים 8,700 שקלים נטו לחודש, סמוכי גדר - 5,500 שקלים ועורפיים 3,000 שקלים.
"ההכשרה היא צבאית", מסביר הופמן, "הציוד, הרכבים ממוגנים, כל זה באופן מלא תחת משרד הבטחון ואנחנו אמורים לעבור אימונים שתלויים במח"ט".
איך אתם שומרים על כשירות מבצעית?
"אין נוהל כתוב. רבש"צ יכול לירות במטווח רק פעם בשנה".
זה מגוחך ומעליב אפילו.
"משרד הבטחון מחשיב אותנו כ'רכיבי ביטחון', ככה קוראים לנו שם. אין לנו סמכות, אין יחס, אין תנאי עבודה, אין יכולת קידום ואופק תעסוקתי, ואין ביטוח, אלא אם הישוב עושה לך. אנחנו כפופים לשלושה גופים, אבל אף אחד לא לוקח עלינו אחריות. משרד הבטחון מעביר את הכסף למועצה המקומית והיא מעבירה אותו לישוב שמעביר לנו את המשכורת".
למה המשכורת שלכם צריכה לעבור ארבע ידיים?
"כי לא רוצים להכיר בנו. דיברתי עם האחראי על האזרחים במשרד הבטחון, שאלתי אותו למה משרד הבטחון לא משלם לנו את הכסף ישירות, והוא טען, שבעבר הרבש"צים הגישו תביעות על שכר והם לא רוצים את כאב הראש הזה. עניתי, שאם הגישו תביעות שכר, כנראה הם לא היו מרוצים. אגב, זאת הייתה הסיבה שדחפה את הרשויות לעשות הפרטה".
מישהו גוזר עליכם קופון בדרך?
"שאלה טובה. לא יודע. לכאורה, אמורה להיות ביקורת של משרד הבטחון, אבל יש עיכובי שכר, משחקים עם תלושי המשכורת. רבש"צ של 20 ומשהו שנה יצא לפנסיה וראה ששכר הבסיס שלו היה נמוך והשאר היו תוספות, ולכן הפנסיה שלו הייתה מגוחכת. וכל זה בלי קרן השתלמות, כלום. עושים את זה מתוך אידיאולוגיה. והרבש"צים? אנשים טובים ומסורים. לך תצא איתם לשביתה. הם אומרים לך, 'מה, נפקיר את הישובים?' לא משנה כמה שאני אומר להם שלא סופרים אותם".
מקרה מעון
העובדה שיש להם שלושה בוסים שמחזיקים אותם במשכורת, יוצרת מצבים אבסורדיים כמו בישוב מעון באיו"ש. לפי ההנחיות, פלסטינים חייבים לווי של מאבטח כשהם נמצאים בכניסה לישוב. במזכירות החליטו להתקין שלט לישוב וכשהפועלים הפלסטינים הגיעו לעבודה בלי מאבטח, הרבש"צ לא אפשר להם לעבוד, כי אם היה עוצם עין, הוא היה נשפט אצל המח"ט, מה שיכול להסתיים במאסר.
"ביישוב כעסו עליו והזמינו אותו לשימוע. הגענו אליו עם שלושה עורכי דין, שטחנו את הטענות שלנו והם הסכימו לתת לו תקופת ניסיון. ככה זה. אם למישהו בא לפטר אותך ביישוב, אין בעיה, אם למח"ט לא בא עליך, אתה הולך הביתה.
בעוטף עזה יש היום כ- 70 רבצ"ים, שמשויכים לגזרת עזה צפוני ועזה דרומי. הופמן התעורר מוקדם בבוקר בשבת מטלפונים של רבש"צים ששאלו אותו אם היה חיסול בעזה. "ואז התחיל הבלגן. טילים ועניינים והבנתי שאנחנו נכנסים למערכה והרבש"צים בקו הקדמי. מתחילות להגיע תמונות של טנדרים דוהרים ויורים על ניידות משטרה ואני שואל את עצמי, זה פייק?".
היו איתך בקשר הרבש"צים מהקיבוצים הנצורים?
"קשה להיות בקשר כשאנשים נמצאים בלחימה. אני מקבל הודעות שיש רבש"צים שנהרגו ויש חשש שלפחות אחד נמצא בעזה. חברי כיתות כוננות נהרגו ונפצעו. יש ישובים שבהם איך שהבינו שיש אירוע, כיתות הכוננות והרבש"צים יצאו וחיסלו את המחבלים.
"כתבתי להם, 'אתם חוד החנית של בטחון ישראל, מנעתם בגופכם טבח נוראי ברבים מהישובים'. במשך יומיים וחצי הם עמדו לבד, עם מחסור באמצעים, עם M16, בלי אימונים, עם כוחות מקוצצים, בלי תקנים, רכבים והקצאות, והצילו את המדינה מאסון הרבה יותר גדול. אם בפגישות שערכתי עם משרד הבטחון, היו רק מקשיבים למה שביקשתי, היינו מונעים לפחות חלק מהטבח הזה.
"ביקשתי שיחזירו לכיתות הכוננות בישובים עורפיים את הנשקים, ולחלק מצמודי הגדר לקחו את הנשקים. קיצצו את מספר האנשים בכיתת כוננות לחמישה - שישה במקום 16. בחלק מהישובים אין רכבי בטחון, באיו"ש, ועוטף עזה לקחו רכבים ממוגנים. ביקשתי שיכירו בנו. הכנו הצעת חוק שמתבססת על המעבר של כיבוי אש למשרד לביטחון לאומי והיינו בטוחים שמשרד הבטחון ישמח להיפטר מאיתנו. מתברר שההפך.
"למה שיוותרו? תחשבי כמה מיליארדים מסתובבים סביב 'מרכיב הבטחון' המכונה גם רבש"צ. כמה קצינים בצבא יושבים על הגב שלנו ומקבלים משכורת, פקידים שמחליטים איזה מנורת לד לשים בתאורת גדר, כמה חברות רכבים, מיגון גלגלים, מועצות וישובים שמקבלים איש ביטחון בחינם ויכולים לרדות בו. משרד הבטחון מאושר שאנחנו תחתיו, אבל לא שלו.
"כשביקשתי משכורת של 16,500 שקלים ברוטו לרבש"צ, שזה יוצא בקושי 11,000 שקלים נטו. אמרו לי, אין בעיה לתת לקדמיים, תקצץ בעורפיים, אתה לא יכול להשוות בין רבש"צ באיו"ש לזה שבצפון. ואני אומר שכולם עובדים מסביב לשעון בזמינות מוחלטת. לא מגיע להם? זרקו לי, מה אתה רוצה ממני 200 מיליון? שר הביטחון מעביר 200 מיליון בלי לשים לב, בשנייה. האחראי על האזרחים אמר בכנס בדרום, 'איתי חשב שהוא יצא עם מזוודות'. מכל שרי הביטחון, היחיד שנפגש איתנו זה גלנט. בנט וגנץ לא הסכימו להיפגש. זה היה לפני חמישה חודשים".
וכלום לא קרה מאז, חוץ מהפוגרום בעוטף.
"אנחנו נבוא חשבון עם כל אלה שזלזלו בנו ורצו לפגוע בביטחונם של מיליון תושבים. אסון הכרמל עורר את המודעות למצבם של הכבאים, והאסון הזה יהפוך את הרבש"צים לחלק ממערכת הבטחון ולא יסתמכו על חוק השמירה שנחקק ב- 1964 וכבר לא רלוונטי לשום דבר. נפתחת עכשיו חזית גם בצפון. לקחו לצמודי הגדר את הנשקים והעבירו אותם לחטיבה 300. עשיתי סבב רבש"צים שם, ושמעתי שם דברים ששרפו לי האוזניים".
אילת, שעת ערב מאוחרת. חברי קיבוץ "סופה", שבו נמנע אסון כבד בזכותו של הרבש"צ, אליה לבנטל (שהצליח לחסל 6 מחבלים), עומדים בלובי ומחכים. דלת הכניסה מסתובבת. בחור צעיר, מזוקן, נכנס פנימה, על חולצתו השחורה, שלא הוחלפה מיום שבת, כתוב רבש"צ, הנשק הארוך עליו, נכנס פנימה.
כולם מוחאים לו כפיים דקות ארוכות. חלקם בוכים. הוא עומד נבוך מולם, ומחבק אחד אחד. הם יודעים שחלק מהם עומדים שם בזכותו, למרות הפאשלה המודיעינית-ביטחונית שעוד תיחקר. כמו שראינו גם בגזרות אחרות מאז השבת שעברה: דווקא האנשים שמדינת ישראל מזלזלת בהם כבר שנים, הם מי שעמדו עם האצבע בסכר ולא נתנו לו להפוך לשיטפון, מקווים שברגע האמת המדינה תתעשת ותעזור. עבור חלקם העזרה הגיעה מאוחר מדי