למרות הבהילות "לכבות שריפות", לא רק פיזית בשטח, אלא גם בצרכים הדחופים של האוכלוסייה האזרחית, על מדינת ישראל לגבש כבר עכשיו תכנית חירום כלכלית גם לטווח הבינוני והארוך. ראשי האוצר, רשות המיסים, משרד הכלכלה והכלכלנים הבכירים בשורותיהם, צריכים להתכנס בבהילות ולהתכונן לבאות.
תכניות מגירה מוכחות כבר יש, רק צריך לשלוף אותן משם ולנער את מעט האבק שדבק בהן. כי בניגוד לדרג הבטחוני, שהמערכה הרצחנית בעוטף ישראל הפתיעה אותו, למערכה הכלכלית שעומדת בפנינו, עשינו אימונים על רטוב במשך שנתיים בתקופת הקורונה.
אם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', מחפש הוראות הפעלה מדויקות, הוא מוזמן לדפדף באלה שהוציא גורם שקרוב לליבו, "פורום קהלת" בשנת 2020, בעיצומה של המגיפה, המפרטות את העקרונות של כל תכנית חירום לאומית:
"הלחץ לעשות משהו הוא חזק מאין כמוהו", הזהירו שם את מקבלי ההחלטות בממשלת נתניהו. "והוא עשוי להתחבר עם לחצים להגדלת תקציבים או סובסידיות מצד גורמים אינטרסנטיים שונים. חשוב מאוד לא לעמוד בפיתוי ולא להיכנע ללחצים".
בהמשך מפורטים הצעדים האופרטיביים, שמתאימים גם להיום: שמירה על מרחב אפשרויות גדול כדי לקבל החלטות בזמן אמת ובהתאם להתפתחויות, שכן בתקופת אי וודאות צריך לשמר גמישות גבוהה, לתמוך ברווחת כלל האזרחים, ובעיקר להימנע מצעדים שעלולים להחריף את המשבר.
בסוף מרץ 2020 פרסמה ממשלת נתניהו את התכנית הכלכלית שלה לצליחת המגיפה, שעלותה עמדה על כ- 80 מיליארד שקלים.
ניתנו קצבאות למועסקים ולעצמאים ששכרם נפגע, אושרה יציאה לחל"ת, ונדחו תשלומי מיסים והפרשות סוציאליות לעובדים, כדי להקל על תזרים המזומנים של הסקטור העסקי. צעד חשוב נוסף היה הגדלת הנזילות של עסקים ומשקי בית, באמצעות קצבאות למועסקים, כדי להתגבר על הירידה בתעסוקה.
18 שנים קודם לכן, בשנת 2002, הגה שר האוצר, לשעבר, סילבן שלום, את המונח "חומת מגן כלכלית". זה היה מייד אחרי מבצע "חומת מגן" כשמצבה הכלכלי של ישראל היה אז בכי רע, בעקבות ההאטה העולמית של 2001, התפוצצות בועת ההייטק והאינתיפאדה השנייה.
התכנית סייעה להפחית את הגירעון, אוששה את הפעילות העסקית במשק, חידשה צמיחה, צמצמה את האבטלה ונסמכה על שלושה פרמטרים עיקריים: הורדות שכר במגזר הציבורי, קיצוצים חדים בקצבאות הילדים וצמצום הקצבאות והגמלאות של הביטוח הלאומי.
המצב בפניו אנחנו עומדים עכשיו, מורכב יותר. ישראל חייבת להגדיל את הצבא, כיוון שהלוקסוס של צבא קטן וממזרי, בתקציב של 60 מיליארד שקלים, מחצית מהן פנסיות, לא יכול לתת מענה לאתגרים שבפניהם היא עומדת. בנוסף, בעולם עם אינפלציה וריבית גבוהות, שבו נגמר עידן הכסף הזול, עם צמיחה נמוכה והוצאות בטחון גדולות, צריך לבצע התאמות מיידיות.
נקודת המוצא צריכה להיות הגדלת משאבים למערכת הבטחון ולתמיכה בעסקים. מערכת הביטון - כדי לשמור על קיומה של מדינת ישראל, והעסקים - על מנת לשמור על חוסנה הכלכלי. כל מה שאינו תורם לסקטור הבטחוני או היצרני, צריך להידחק אחורה.
הצעד המיידי הראשון - דחיית הפנסיה לאנשי הקבע בחמש שנים והעלאת גיל הפרישה במגזר הציבורי. הדבר יביא לחסכון כספי עצום וישפר את מצב המשק. השלב הבא הוא הפחתת כל תשלומי ההעברה, התשלומים אותם מעבירה המדינה ישירות לאזרחים, אם עבור הולדת ילדים ואם ללימוד תורה.
תגידו, מה פתאום לקצץ קצבאות ילדים וזקנה? הרי מדובר בציפור הנפש של כל חברה אנושית מתוקנת וחומלת. הרציונל פשוט: הכסף שמועבר להורים לילדים, אינו מייצר עוד כסף. חובה לראות רק צמיחה מול העיניים. חרדים שיפגעו, יוכלו להשלים הכנסה בהצטרפות לכוחות המשטרה או לכוחות העזר בבתי החולים.
הלאה. ביטול סובסידיות על דלק, מיסוי נסיעות לחו"ל - כן, קיומה של מדינת ישראל יותר דחוף מחופשה בכרתים. העסקים חייבים לעמוד בראש סדר העדיפויות. מתן מענקים לחקלאי עוטף ישראל, תשלום שכר דירה לעסקים סגורים, מענקים, כל מה שיכול להניע ולהגדיל את הצמיחה.
ולא צריך לחשוש מגירעון. גם בקורונה הגירעון גדל, והמשק הצליח לחזור ולעמוד על הרגליים.
נתניהו כשר אוצר, שהמשיך את תכנית "חומת מגן כלכלית" של קודמו בממשלת שרון השנייה והיה מי שעמד מאחורי תכנית החירות הכלכלית בקורונה, יודע מה צריך לעשות ומהר. היציאה מההלם גם בהיבט הכלכלי, היא צו השעה.