הרבה קונספציות והנחות יסוד קרסו לנו מול הפנים מאז שבת המוות. בראשן, זו המניחה שצה"ל מגן תמיד על האזרחים, ושהממשלה תתפקד במיטבה בעתות חירום.
אבל עוד קונספציה התבררה שכגויה מהיסוד, שהביטחון התזונתי של מדינת ישראל תלוי בחקלאות המקומית, בעיקר במצב לחימה כמו זה של "חרבות ברזל".
חייבים לחבק את החקלאים בדרום ובצפון, את אלה שאיבדו את מפעל חייהם, וצריך לשפות אותם ולעזור להם לקום שוב על הרגליים כמה שיותר מהר.
אבל אסור שההסתכלות על עתידה של מדינת ישראל תהיה סנטימנטלית, אלא להבטיח את הבטחון התזונתי האמיתי של הציבור ולבסס אותו על קשת של מקורות, בהם יבוא רחב, ולא על מקור בלעדי אחד, תוך כדי גמישות בהתאם למצב.
בקורונה, כשהנמלים היו סגורים והייבוא היה תקוע, לחקלאות המקומית היה יתרון גדול וכולנו נשענו עליה באהבה, כי אין תענוג גדול יותר מלתת פרנסה לאחינו עובדי האדמה. אבל במלחמה המודרנית, שבה שדה הקרב עובר אל העורף, והחקלאים, לדאבון הלב, הם חלק ממנו, אין ברירה אלא להסתמך יותר על יבוא. בממשלת השינוי הבינו את זה, כשקידמו את הרפורמה בחקלאות, ואחרי שתסתיים המלחמה הנוכחית, גם לחקלאים לא תהיה ברירה, אלא להפנים את המצב החדש. הגיע הזמן להתפכח.
בעבר, בכל פעם שמישהו ניסה להזיז את הגבינה לחקלאים ולפתוח את השוק ליבוא של תוצרת חקלאית מחו"ל, התחילו זעקות שבר מכיוונם, שמדובר בפגיעה אנושה בביטחון התזונתי של אזרחי המדינה.
הם הסבירו בלהט מול כל מיקרופון פתוח, בדיונים בכנסת, ובשיחות עם מקבלי ההחלטות, שאם חלילה מדינת ישראל תמצא את עצמה מבודדת בגלל מבצע צבאי, סנקציות בינלאומיות או אסון אקולוגי לא צפוי, היא עלולה להישאר בלי פירות וירקות שיגודלו כאן, מה שיביא את עם ישראל לסף רעב.
המתקפה השפלה על אסם התבואה הדרומי שלנו, השביתה את מגדלי הירקות, והמשחטות בדרום ורוקנה את מדפי המזון הטרי ברשתות השיווק. המתיחות הגואה בגבול הצפון ופינוי הישובים צמודי הגדר, מחמירה את המחסור, שמתפשט גם למדפי החלב. תחת אש, גם אם יש סחורה, אין איך להוביל אותה בגלל מחסור בנהגים.
נזכרתי מה קרה כאן לפני שנה וחצי כששר האוצר, אביגדור ליברמן ושר החקלאות, עודד פורר, חתמו על הצווים להפחתת המכסים על פירות וירקות, שהוציאו לדרך את הרפורמה. קריאות הגוועלד של הלובי החקלאי נגד ייבוא של התוצרת מחו"ל, קרעו את השמיים.
ראשי ההנהגה החקלאית יצאו בקמפיין אינטרנטי מאסיבי, שנראה היום מנותק מהמציאות: "אין חקלאות, אין עצמאות", "בנט - אל תיתן לחמאס לנצח", ו"מה שלא הצליח לעשות נסראללה, עושה ממשלת ישראל להתיישבות החקלאית". גם אנשי הלובי החקלאי בכנסת הרימו קול צעקה על "גזר דין מות לחקלאות", ו-"פגיעה אנושה בביטחון התזונתי של ישראל".
במצב הנוכחי צמד המילים "ביטחון תזונתי" הוא קשקוש. לישראל, כמו לכל מדינה אחרת אין דבר כזה גם בימי שגרה. כש-90% מהחיטה והמספוא שלנו מיובאים. עיקר הביטחון התזונתי שלנו תלוי בביטחון האנרגטי של מדינת ישראל, הטרקטורים בשדות הרי צריכים סולר וגם החשמל שמפעיל את בתי האריזה. רוב הנפט, הסולר והדלקים מיובאים לארץ מחו"ל ומצבורי החירום שלנו יכולים להספיק לחודשים ספורים בלבד. זאת אומרת, שהייבוא הכרחי כדי שיהיו פה גידולים חקלאיים.
אבל ל"מעכרים" הגדולים בחקלאות לא היה אכפת להפריח סיסמאות הליום לאוויר, להפחיד אותנו למוות כדי לשלוט במכסות ולמנוע יבוא של פירות וירקות איכותיים במחיר סביר. יתכן שבהמולת הקרב גם אתם פספסתם את האירוע החד פעמי, בו אישרה מועצת החלב לחקלאים לייצר חלב ללא הגבלת מכסות והעולם המשיך להתקיים.
לנוכח המציאות האיומה שהכתה בנו, ברור היום שאי אפשר להתבסס רק על חקלאות ישראלית בעיתות חירום, אלא לגוון את הבטחון התזונתי של האזרחים, באמצעות יבוא ממדינות שונות. ברגעים אלה ממש ממתינות לשחרור מכולות מלאות בפירות וירקות בנמלים ואחריהן חייבות להגיע לכאן גם כאלה שעמוסות בחלב וביצים, עד יעבור זעם.
מכיוון שנכון לעכשיו לא רואים את סוף המערכה, אם במשרד האוצר והחקלאות לא יתחילו לעודד ייבוא של ירקות, פירות, פרגיות, ביצים וכל מה שאפשר להעמיס על אוניה ומטוס ולהביא לכאן, נסבול ממחסור קשה. אחרי הכל אנחנו עם מוכה טראומה. וכשהסופר ריק, הישראלים מתחרפנים.