בשבועיים האחרונים התברר ביתר שאת שראש הממשלה עסוק בעיקר בהישרדותו. איך קבע דוברו לשעבר ניר חפץ? "ה-DNA של נתניהו אינו כולל נטילת אחריות".
איך אמר נתניהו עצמו לאהוד אולמרט בשנת 2008? "לראש ממשלה בחקירות אין מנדט ציבורי להכריע. קיים חשש שהוא יקבל הכרעות על בסיס האינטרס האישי של הישרדותו הפוליטית ואל על פי האינטרס הלאומי". ככל שעובד הזמן אמירות אלה נכונות במיוחד לזמן המלחמה.
אבל נתניהו אינו צ'רצ'יל. לדבר ולהבטיח הוא יודע מצוין. המעבר מחליפת עסקים לחליפת מלחמה שחורה בסגנון 'אופנת זלנסקי' הוא חלק ממופע פירוטכניקה שזה מגרש המשחקים הטבעי שלו. הפוליטיקה הקטנה המשחקת שעות נוספות.
זה קורה לא רק לפני מלחמה עזה אלא למרבה התדהמה גם בעיצומה. לא רק שבניגוד לכל ראשי הצבא הוא אינו לוקח אחריות למחדל אלא ממשיך להפיץ את תיאוריית קורבן הקונספציה. אומרים לנו בליכוד שבזמן מלחמה לא עושים פוליטיקה. יופי.
אבל מה לעשות שנתניהו ממשיך בפוליטיקה הקטנה מסביב לשעון? מספר דוגמאות. השבוע הודלף לוח הזמנים שנודע לו לדבריו על ההתקפה והתברר שהוא קיבל דיווח רק דקה אחת בלבד לפני המתקפה. אבל האם בזמן מלחמה זה משנה? בכל 14 שנות שלטונו הוא שינן את המנטרה שהחמאס מורתע.
את הקמת קבינט החירום השהה מספר בגלל לחצים של רעייתו שרה שחששה שבני גנץ הוא סוס טרויאני וליברמן הוא חמור עזתי. כמתאם הממשלה לטיפול בשבויים ובנעדרים הוא מינה איש שכישורו העיקרי בתחום הוא הקרבה לליכוד.
אפילו פגישתו עם נציגי משפחות החטופים הדיפה ריח פוליטי. אבל כטור כלכלי אצביע על שיקוליו הלא ענייניים של נתניהו בתחום. ליישובי העוטף הוא טרח להגיע לביקור שושו שאפילו ראשי היישובים לא ידעו עליו מראש כי הוא פוחד.
החשש לביטחונו האישי גורם למסירת מידע על פגישותיו רק ברגע האחרון (כפי שהיה בפגישה עם נציגי משפחת החטופים). את הקמת מנהלת הטיפול ביישובי עוטף עזה עיכב משיקולים פוליטיים ומאותם שיקולים התעלם מתכניות עבודה שהוכנו על ידי ממשלה בנט לפיד.
הוא נכנע לסמטוריץ' והסכים להעמידו בראש הקבינט הכלכלי החברתי והאחראיות לטיפול השוטף האירועים הוא הטיל על יוסי שלי מנכ"ל משרדו השנוי במחלוקת. איפה אוטובוס המנכ"לים של שמעון שבס (מנכ"ל משרדו רוה"מ בזמן רבין) שזמן חירום סייר בכל היישובים?
ולבסוף הוא אינו מתעמת עם סמטוריץ' בנושא חלוקת הכספים הקואליציוניים לחרדים (8.5 מיליארד שקל מתוך ה-14 מיליארד שקל עדין לא חולקו). המפלגות החרדיות מבחינתו הם אפוד קרמי הנדרש להמשך הישרדותו.
אלא כשהחרב המשפטית מונחת על צווארו הוא לא יתפטר. מה שרלוונטי מבחינתו הוא שוועדת חקירה תחקור רק בעתיד אם היו מחדלים. מבחינתו ההסתברות ללקיחת אחריות נמוכה ההסברות לשליפת כרטיס האשראי מהכיס.
נתניהו כבר לא ישתנה ועוד לפני שנחליף אותו הוא יחליף את העם. למרבה הצער מרבית שרי ממשלתו בדיוק לפי רוח המפקד. סמוטריץ' הבטיח לסייע ליישובים העוטף בטווח 7 ק"מ אבל נזכר רק ברגע האחרון באשקלון. אופקים ואשדוד שספגו מכות קשות נותרו מאחור.
שר האוצר עדיין לא התחייב לשינוי בסדרי העדיפויות בתקציב 2024 בוודאי לא 2023. המדובר בכספים הקואליציוניים ליהדות התורה, עוצמה יהודית, הציונות הדתית וש"ס (כולל מיליונים לטיפולי המרה בנוער חרדי או ייעוץ והדרכה בטהרת המשפחה).
משרד הכלכלה בראשות ניר ברקת עסוק בסוגיות אכיפה מחמירה ופיקוח על המחירים למרות שחברות כמו שטראוס או אפילו יוניליוור התחייבו שלא יעלו מחירים. בינתיים מאות אלפי עסקים קטנים בסכנת קריסה.
שרת התחבורה מירי רגב (שבממשלת השינוי התגברה על כאבי בטן הכרוכים בפגיעה בחיילים או בנשים) קטעה חופשה מוזרה במקסיקו ושבה לישראל. רגב שכל רמ"ח אבריה שכפ"ץ קרמי, לא דאגה עם פרוץ המלחמה בשבת להפעלת מערך היסעים לזמן חירום.
ההסעות אורגנו בידי קבוצות מתנדבים כמו אחים לנשק שרובם בוגרי מחאת קפלן. רגב גם לא הפעילה את מניית הזהב שבידי הממשלה כדי להורות לאל על לטוס בשבת כדי להחזיר אלפי מתנדבים ולשנע ציוד (אל על הפעילה 4 טיסות בלבד).
הרי בשביל זה בדיוק נוצרה מניית הזהב. אבל מדוע להרגיז את החרדים שגם בזמן מלחמה עלולים לסכן את שלמות הקואליציה והעומד בראשה. מה שכן עשתה היה הפעלה של "נוהל כפיים" כשדאגה שחברת נתיבי ישראל תקשט את הכבישים בדגלי כחול לבן.
שר האנרגיה ישראל כץ הרבה להופיע בימי המלחמה. הוא "בישר" על ניתוק החשמל והמים לעזה (כאילו המדובר בהישג עוצר נשימה) אבל מיהר לחבר את צינור המים בעקבות לחץ הנשיא ביידן. כץ גם הורה על עצירת הזרמת הגז בקידוח תמר מה שמעלה מחדש את סוגיית ייצוא הגז.
האם בעקבות המלחמה בעזה מדיניות ייצוא הגז תבחן מחדש? שר האנרגיה גם האחראי המרכזי לכך שגם שבועיים אחרי המלחמה חברת החשמל מתגלגלת עדיין ללא יו"ר דירקטוריון הכל בגלל שיקולים פוליטיים הנמשכים בימים אלה.
אז מה זה הקשקוש הזה שבמלחמה לא עושים פוליטיקה כשנתניהו ושריו ממשיכים בפוליטיקה קטנה כגדולה. במחדל הנוכחי לא מאוחר לשאול היכן חברי הכנסת הטובים או שרי ליכוד איכותיים שיעשו מעשה ויאמר עד כאן. אני יכול עוד.
ואני לא מדבר על גלית דיסטל אטבריאן השרה לענייני כלום ושום דבר שבעקבות התפטרותה ירד מספר שרי הממשלה ל-38 (שר לכל שני חכ"ים). ואני מתבונן בערגה על שוויץ, מדינה בגודלנו, שם מסתדרים לא רע עם שבעה שרים בלבד.
מאנשי הציונות הדתית והחרדים אין לי ציפיות. חלק מהחרדים לא ציונים ואחרים יסרבו להתנתק מעטיני התקציב גם אם תפרוץ מלחמת עולם. אני מכוון לאנשים ערכיים בליכוד ומסתתרים מאחורי האותיות הקטנות של החוזה בין המדינה לאזרחיה.
שר החינוך יואב קיש, טייס אמיץ במיל' הוא דוגמה מצוינת לאיש ערכי. אם הוא ניחן באומץ לב צבאי היכן מסתתר האומץ האזרחי. אני גם מכוון לשר החוץ אלי כהן, קצין קרבי מצטיין שעזב את עולם העסקים המצליח לטובת פוליטיקה.
אני גם מכוון ליו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין שהפגין אומץ יוצא מהכלל כאסיר ציון לשעבר. אם הוא הקשה באומץ את עורפו מול הרוסים אז מה יש לו לפחד מביבי.
שר הכלכלה ניר ברקת הוא הדוגמה האחרונה. מבחינה כלכלית הוא ילדיו ונכדיו מסודרים עד קץ הדורות. אז בשביל מה לו פוליטיקה עכשיו? האם החוויה הפוליטית כראש עירית ירושלים לא הספיקה לו? ויש עוד פוליטיקאים הגונים נוספים שלא אזכיר כאן את שמם.
אז נכון שאריק שרון המליץ לפוליטיקאים להישאר בפוליטיקה בגלל סיסמאות נבובות כמו "שחייבים להישאר על הגלגל" או "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". אבל האם הכיסא הוא הכול? "כן", השיבה לי אחת מיועצות התקשורת הבכירות המכירות היטב את נתניהו והוסיפה: "למרבית חברי הכנסת והשרים אין חיים מחוץ לפוליטיקה. הם מכורים לצ'אקלקה. הם לא רגילים לנהוג ולהשתרך בפקקים. צבעי כחול לבן בחנייה הם מבחינתם צבעי הדגל וחווית החנייה מתאימה לבני תמותה. והם לא". סוף סוף נפל גם לי האסימון.