הקשר המפתיע בין לטביה לישראל על רקע המלחמה

מעשי הטבח של ארגון הטרור חמאס ביישובי העוטף בדרום ישראל הובילו את ממשלות מדינות המערב, בראשות ארה"ב, להזדהות עם הכאב ולעמוד לצד מדינת ישראל.

לא מדובר רק בדאגה לכשעצמה: חלק ממדינות אלה חוששות מגורל דומה, שעלול לפקוד אותן מכיוונים שונים: אם מהתפרצות של אסלאם קיצוני ברחובותיהן או כתוצאה מפלישה רוסית כזו שתקפה את אוקראינה בפברואר 2022.

נקודת המבט שלהן, אגב, קושרת קשר הדוק בין המודל הכלכלי למודל ההישרדותי. אחת מאותן מדינות היא לטביה, שאוכלוסייתה בת כ-1.9 מיליון התושבים זהה יותר לגודל אוכלוסיית עזה מאשר ישראל, ושטחה בן הכ-64.5 אלף קמ"ר, כמעט פי שלושה משטח ישראל.

ללטביה, כך נראה, זה מספיק כדי למצוא דמיון רב בין המדינות, וב-9 באוקטובר האחרון הדגישה את עמידתה לצד ישראל בשיחות תמיכה שערכו אדגרס רינקביץ' (dgars Rinkēvičs), נשיא לטביה, ראש ממשלתו ושר החוץ במדינה, עם מקביליהם הישראליים.

נשיא לטביה צוטט כמדגיש בשיחות את תמיכתו ה"בלתי מעורערת בזכותה של ישראל להגן על עצמה כנגד טרוריסטים", מסר שגם חזר עם ביקור יו"ר ועדות החוץ והביטחון של שלוש המדינות הבלטיות בישראל ב-17 לאוקטובר. למרות זאת, יש המוצאים כי עמידתה של לטביה לצד ישראל רק מדגישה את מילות השיר "איך שגלגל מסתובב", (יענקל'ה רוטבליט), במיוחד לאור הצטרפות קריסיאניס קארינס (Krišjānis Kariņš), שר החוץ הלטבי, לקריאה שדרשה את חקירת אירועי הפצצת בית החולים בעזה.

ההיסטוריה אינה מחמיאה ליחסי המדינה הבלטית עם היהודים. חלקים מאוכלוסייתה שיתפו פעולה עם הנאצים. עת הכיבוש הנאצי חיו בלטביה כ-70 אלף יהודים, אך בתום המלחמה רק כ-1,000 מהם הצליחו להינצל מהמחנות בגרמניה, לצד כמה עשרות פרטיזנים יהודים, וכ-150 נוספים שניצלו על ידי נוצרים לטביים.

על פי הקהילה היהודית במדינה חיים בה כיום כ-10,000 יהודים, רובם באזור בירת המדינה ריגה, מתוכם אף 6,000 שבחרו לרשום את דתם בתעודת הזהות, זאת למרות שלטביה אינה מחייבת את אזרחיה להצהיר על דתם או לתעד אותה. בין חברי הקהילה היהודית בלטביה, יש לציין, נכללים גם 5 חיילים בודדים המשרתים כיום בצה"ל.

ראשי הקהילה היהודית מספרים כי המדינה הבלטית אינה כשהייתה בעבר, וכי היהודים שותפי אמת בקידום המדינה. כמה מהם אף מחזיקים בתפקידי מפתח בפוליטיקה ובכלכלה המקומית. אין זה מקרי, לפיכך, ששיחה עם ראשי הקהילה מעלה בעיקר את הגדרתם ל'הזדמנויות עסקיות' המתאפשרות במדינה הבלטית, בין היתר גם לישראלים.

ניסיון משיכת משקיעים ויזמים ללטביה, יש לציין, נמשך כבר עשור, ולמעשה מאז נכנסו האמריקאים למדינה ושינו את אופן התנהלותה הפיננסית. האמריקאים הרחיבו את פתח הכניסה גם למשקיעים האירופאיים והסקנדינביים, שעיקרם מגיע מגרמניה ושבדיה.

בנוסף להסדרת המערכת הפיננסית שלה, ארה"ב גם מעודדת השקעות בלטביה. כך לדוגמא רכשה חברת ההשקעות האמריקאית הפרטית AE Industrial Partners (AEI) יצרן רחפנים מקומי בינואר 2021 בסכום שלא פורסם. לטביה אמנם נעדרת משאבי טבע, אך רוויה במפעלי ייצור המתמחים בחומרים וחומרה, ומהווים את מוקד העניין בה.

תחום ה-Deep Tech והחלל מאוד מפותח במדינה עוד מימי השלטון הסובייטי, ונדמה כי הלטביים מנסים לייצר לימונדה מפירות הבאושים שהשאירו אחריהם הרוסים. תעשייה העץ גם היא מאוד מפותחת במדינה רווית העצים, המכסים כ-51% משטחה, ומהווה מקור עבור חומר הגלם לשכנותיה הסקנדינביות. האחרונות רוכשות זכויות לכריתת מקטעי יערות בלטביה, ובמסגרת ההסכם עימה הן מחויבות לשתול 3 עצים על כל עץ שהן כורתות.

כחלק מניסיונה להפוך למוקד חדשנות אזורי, לטביה מחזרת במרץ אחר ה'ראש הישראלי'. אך הלפיד הישראלי אינו מנחה אותה רק במובן הכלכלי, אלא גם בזה הפוליטי, עת היא עצמה נאבקת במעין משבר זהות. לטביה, שהשתחררה מטופרי הדוב הרוסי באוגוסט 1991, הצטרפה לברית נאטו במרץ 2004 וחודשיים מאוחר יותר הפכה לחלק מהאיחוד האירופי. הפחד שלה מחזרה לאחיזה רוסית גדול יותר מכל כיבוש אחר שחוותה, כולל זה הנאצי.

מצד אחד, מדינת הסנדוויץ' הבלטית (ממוקמת גיאוגרפית במרכז החבל הבלטי בין אסטוניה בצפון וליטא בדרום) נהנתה ממעמד של מסדרון סחורות, שירותים וכספים שנעו באופן דו-סטרי ממזרח למערב. מצד שני, טראומת הכיבוש הסובייטי הוביל אותה להחזיר את חקיקת גיוס החובה לצבאה באפריל האחרון, לאחר ביטולו ב-2007, וגם זה נדבך בו היא משתמשת בדמיון שהיא מוצאת לישראל.

מלחמת רוסיה-אוקראינה הובילה לסגירת יכולתה לעשות עסקים עם רוסיה ופגעה באופן ישיר בכלכלתה, אשר יחד עם הפגיעה שהותירה בה הקורונה, ששחקה את כוח הקנייה המקומי והעלתה את גובה האינפלציה בתחילת השנה מעל 20% - מהגבוהות בגוש האירו.

לטביה, עם זאת, לא פחדה לבחור צד ועומדת איתנה לצד אוקראינה, וכיום גם ישראל. בבחירתה, היא ממשיכה להמר על המערב, ובמסגרת זו גם הפכה את ישראל לדגל הנישא על ידה אל עבר השינוי הפוליטי והכלכלי המיוחל.

פרופ' דאוניס אוירס (Daunis Auers), מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת לטביה, מסביר בסרטון שהפיץ, כי "פלישת רוסיה לאוקראינה שינתה את הנוף הפוליטי בלטביה, בין היתר כתוצאה משינוי ברטוריקה הכלכלית. המפלגות שטרום פלישת רוסיה לאוקראינה זכו לפופולאריות במדינה ביקרו את הממשלה על תשומת הלב שהיא הפנתה בנושאי הפיתוח הכלכלי לארה"ב, בעוד שהן עצמן דחפו להרחבת בחינת אפשרויות כלכליות ממזרח למדינה.

הטיעון שלהן התמוטט עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, ואחד ממנהיגי המפלגות הפרו-רוסיות אף עזב את לטביה עם משפחתו לדרום אירופה. חלק מההצעות שעלו כתוצאה מהמלחמה מדגימות את חריפות התגובה, בעיקר בקרב הצעירים, כדוגמת אלו שדחפו לאסור את השימוש בשפה הרוסית.

עם זאת, במהלך הקיץ, כשהאפקט הכלכלי כתוצאה מהמלחמה החל להיות מורגש גם באירופה ובלטביה בפרט, עם עליית מחירי האנרגיה וכו', לצד התוספת התקציבית שנדרשה ללטביה לקליטת כ-30 אלף מהגרים אוקראינים, החלה הביקורת הקודמת לתפוס שוב תאוצה, והחזירה את הפופולאריות למסרי האופוזיציה".

דבריו של אוירס מציגים את הסתירה הפנימית עימה מתמודדת המדינה. כך לדוגמא כרבע מאזרחי לטביה הם ממוצא רוסי, המהווים גם כשליש מתושבי הבירה, ורק כ-62% מהם מוגדרים לטביים.

במהלך ביקור שנערך לפני כחודש בלטביה, לא ניתן היה להתעלם מכך שהשפה הנשמעת ברחובות ריגה הייתה רוסית, ומלבד הצעירים שנשאלו בנושא, רוסית הייתה השפה המועדפת על כל הלטביים עימם שוחחנו. הם מספרים כי רוסית היא השפה הזרה השנייה הנלמדת ביותר כיום בקרב תלמידי בית הספר אחרי שפת החובה אנגלית, וזאת למרות שלתלמידים יש אפשרות בחירה שעיקרה בין רוסית לגרמנית.

דוגמא נוספת לנוכחות הרוסית במדינה היא עיר החוף יורמלה (Jurmala), שהפכה לעיר קיט רוסית, שכיום מכילה בעיקר רוסים שברחו מרוסיה בעקבות המלחמה. אלו הפכו אותה ל'מונטה קרלו' המקומית, כפי שמגדירים אותם הלטביים.

דניאלס פבלוץ (Daniels Pavluts), לשעבר שר הבריאות והכלכלה בממשלות לטביה, סיפר למעריב עסקים, כי "ללטביה יש לדעתי כמה קווי דמיון חשובים לישראל, כמדינה עם היסטוריה קשה, עם אוכלוסייה קטנה יחסית לשכנותיה, וכזו הנדרשת כל הזמן להמציא את עצמה מחדש תוך התמודדות עם אתגרים פוליטיים וכלכליים חיצוניים ופנימיים. הערכים שלנו אוניברסליים מערביים, ואנחנו מבקשים להגן עליהם באזור שיש בו לא מעט מדינות שמבקשות לעשות בדיוק את ההפך".


פבלוץ מוסיף כי: "שתי המדינות כוללות גם קבוצת מיעוט אתנית גדולה, בעלת אינטרסים והשקפות שונות בנושאים חשובים, ונאלצות להסתמך על ההון האנושי שלהן לטובת התפתחותן הכלכלית, שכן לשתיהן חסרים משאבי טבע עשירים שעליהם יוכלו לבסס את כלכלתן. 'המנהיג הישראלי' הפך לשם דבר בעולם, תוך מיתוג ישראל כ'אומת סטארט-אפ'. ואנחנו, בלטביה, רוצים גם למנף את ההון האנושי האיכותי שלנו, שהוא בעל יכולות חזקות בהמצאות שונות, לקידום תרבותי, כלכלי וצבאי. עם זאת, בעוד ישראל מצליחה לייצא את הפתרונות הטכנולוגיים שלה לעולם, לטביה עדיין לא הצליחה להגיע לרמה כזו.

בהיבט זה, עינינו מופנות בעיקר לישראל, כמי שידעה להפוך משאבים ממשלתיים כמו השכלה גבוהה וצבא לנקודות זינוק מסחריות לעסקים חדשניים. הידע והיכולת למסחר מחקר ופיתוח ראשוני כבר הפכו לדבר שבשגרה בישראל, אך נמצאים עדיין בשלבים מוקדמים בלטביה.

אנחנו בונים מחדש את הכלכלה שלנו רק במשך דור אחד. הדברים האלה לוקחים זמן. עם זאת, החזון של לטביה אינו להישען רק על חדשנות, אלא לשלב אותה כמנוע צמיחה נוסף בכלכלתה, כיוון שקיימות כאן תעשיות מסורתיות חשובות.

לטביה ובירתה ריגה ממוקמת גם היא היטב וכבר מאות שנים מחברת בין מזרח למערב, צפון ודרום. אני חושב שנחזור להיות גשר בין מזרח למערב ברגע שרוסיה תחזור להיות מדינה מתורבתת. ויחד עם רכבת בלטיקה, שמסילותיה עוברות מהלסינקי בצפון לוורשה בדרום, ובתקווה גם לקייב, נהיה נקודת חיבור בין כל אירופה".

פבלוץ מפרט גם תחומים ספיצפיים בהם יכול שיתוף הפעולה לקרום עור וגידים: "ההזדמנויות שלטביה מייצגת הן על אפשרויות חדירה לכל השווקים של מדינות אירופה עם פעילות רגולטורית שתואמת את זו של היבשת, ולצידה תהיה חדשנות בתחומים כמו פיננסים, לוגיסטיקה, נגרות, עיבוד מתכת והנדסת חומרה, וסוגים שונים של חדשנות דיגיטלית כמובן. בחינת השווקים מראה שזו הזדמנות במיוחד ליזמים ישראלים, שפחות נגישים לתחומים האלה."

למרות הרצון לחזור לחיק הכלכלה והתרבות הרוסית, הכה מוכרים בלטביה, ניכר כי הפחד מהן חזק יותר. רחובות ריגה, לדוגמא, מעוטרים בדגלי אוקראינה ושלטי תמיכה בה, לצד שלטי נאצה המכוונים אישית לנשיא רוסיה - ולדימיר פוטין, שאחד מהם אף נתלה מול שגרירות רוסיה בבירה.

לטביה גם התחייבה להעביר סיוע צבאי בשווי כ-370 מיליון אירו לאוקראינה מאז ינואר 2022 ונמצאת בחמישייה הפותחת בקרב המדינות התומכות במאמץ המלחמתי של אוקראינה כנגד רוסיה, עם כ-1.6% מסך כל התחייבויות ממשלות העולם לתמוך בה בבחינת התרומה פר נפש. כך על פי נתוני מכון קיל הגרמני לחקר הכלכלה העולמית (Kiel Institute for the World Economy) נכון לסוף יולי האחרון.

תרומתה של לטביה אולי נתפסת כקטנה יחסית במובן הכמותי, אך יש לזכור כי היא מהווה כ-2.5% מצפי הוצאותיה לשנת 2023. זאת לאור פרסום משרד האוצר הלטבי מפברואר האחרון המראה כי צפי הכנסותיה הכולל לשנת 2023 עתיד לעמוד על כ-12.7 מיליארד אירו וצפי הוצאותיה על כ-14.7 מיליארד אירו.

עוד שינוי שכפתה על לטביה ההתנהלות הרוסית הוא במובן הצבאי: המדינה הבלטית החזירה כאמור את חוק גיוס החובה וצופה כי עד שנת 2028 יגדל צבאה מכ-22 אלף חיילים לכ-50 אלף. הצעירים עימם שוחחנו דווקא מצפים לכך, ולא רק מטעמי הגנה עצמית.

קרליס ברזינס (Karlis Berzins), סטודנט באוניברסיטה הטכנולוגית של ריגה, המקבילה לטכניון המקומי, סיפר על חוק הגיוס חובה: "בנוסף להגנה על עצמנו, אנו בטוחים שהשרות הצבאי יוביל אותנו לפיתוח יכולות אישיות שיסייעו לנו גם בהתפתחות האישית, בדיוק כפי שצעירים ישראליים חווים. אנו גם מקווים שנצליח, בדומה לישראל, לתרגם את היכולות והפיתוחים הצבאיים שלנו למוצרים ושירותים אזרחיים שיסייעו בהובלת הכלכלה המקומית".

אוכלוסיית לטביה הולכת ומתמעטת בשל שיעור ילודה נמוך והגירה שלילית, בעיקר של צעירים. אם יזמים ייענו לקריאתה ייתכן והמדינה תשנה את פניה הן כלכלית והן דמוגרפית. הישראלים אולי מתעניינים, אך בעוד רובנו שקועים עתה בנעשה בגבולותינו-אנו, לטביה תצטרך להמשיך את עבודת התשתית הנדרשת לעידוד הגירת ישראלים אליה, מתוך ידיעה שהיא אינה המדינה היחידה שפורשת את זרועותיה אל עבר החדשנות הישראלית.