דוקטרינת ההלם: אחרי המלחמה עלול להיות מסוכן לא פחות

אלה הימים ההלומים ביותר של מדינת ישראל. של קריסה ובחינה מחדש של כל הקונספציות שהכרנו.

רגעים של טראומה גדולה והלם הם הזדמנות להוציא לפועל תוכניות משמעותיות והחלטות משנות מציאות שלא היה ניתן להעבירן בזמנים אחרים. הציבור לחוץ וטעון, רבים מתמודדים עם פציעות ואבל במעגל המשפחתי והקהילתי, מאות אלפים גויסו, וכל היתר עסוקים בילדים שבבית ובפרנסה שנפגעה, או גוללים בפיד בדרך לעוד סרטון זוועות.

רבים שואלים היום מה אנחנו מנסים לעשות בעזה ואיך ייראה היום שאחרי, אבל כמה שואלים איך תיראה ישראל? החברה, הכלכלה, הקיבוצים שנהרסו? מי יתכנן אותם, מי יבנה, ולאורם של אילו ערכים ותפיסות יעשה זאת?

מה שברור מאליו זה שבשנים הקרובות יישפכו סכומי כסף אדירים, אולי חסרי תקדים, על שיקום ובנייה והתחמשות ובריאות. כי יהיה צריך לבנות מחדש את היישובים, ולשקם את הצבא. מאות אלפים יזדקקו לתמיכת המדינה אם בגלל פציעה או נכות או פגיעה בנפש, בגלל אובדן של בן או בת משפחה, וזאת מעבר לסכומים האדירים שגם ככה עולה לנהל מדינה.

דווקא עכשיו, בימים של כאוס וחרדה, הציבור צריך להשאיר את העיניים על הכדור שבאוויר. על כל הכדורים שבאוויר, ויש הרבה כאלה.

ימי אסון עלולים להיות מנוצלים על ידי ממשלות וגופים כלכליים גדולים על מנת לקבוע עובדות בשטח ולקדם מדיניות. בספרה "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון", טבעה החוקרת הקנדית נעמי קליין את המושג לאחר שחקרה את הטיפול הממשלתי במשברים ומלחמות.

אחד המקרים הבולטים שהיא מתארת הוא המקרה של ניו אורלינס שהוחרבה על ידי הוריקן קתרינה. האסון נוצל לטובת השתלטות על ההון של העיר ולהפרטת השירותים והתשתיות שלה. כך למשל הוחלפו רוב בתי הספר הציבוריים בבתי ספר פרטיים המנוהלים בזיכיון, המורים שפוטרו נשכרו על ידי התאגידים בזכויות מקוצצות, ותוכניות מגירה רחבות, שלא לומר פנטזיות פרועות, מומשו במהירות.

לפי קליין, ממשלות ותאגידים משתמשים בתקופות האלה, שבהן הציבור מתמקד בהישרדות פרטית וסומך על השלטון יותר מאשר בימי שגרה, על מנת לקדם ביתר שאת ולחולל שינויים גדולים במהירות, ולהוציא לפועל מהלכים שרצו לקדם עוד לפני כן ולא הצליחו או הצליחו באופן חלקי.

אחד הגופים שהוקמו במהירות ומיליארדים יעברו תחת ידיו הוא המנהלת לשיקום העוטף, שעליה אמון שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. אנשי הקיבוצים בעוטף כבר חוששים מניסיונות השתלטות וכניסה של גרעינים תורניים ויישובי גוש קטיף, דבר שגרר הכחשה משרת ההתיישבות וממנכ"ל רמ"י. אפשר להבין את הקיבוצניקים - איך הם אמורים לסמוך על הצדדים הקיצוניים בממשלה שכבר שנה מכנה אותם בוגדים ועוכרי ישראל, ובוודאי לא מכירה אותם או התעניינה עד כה בחייהם ובערכיהם, שהם אלה שינהלו את התהליך בצורה הטובה ביותר?

דוגמה נוספת הוא שר התקשורת שלמה קרעי, אחד מחברי הכנסת הראשונים להגיב. קרעי מיהר להוציא תזכיר חוק לקביעת תקנות דרקוניות לשעת חירום, שבמסגרתן היה יכול להחרים ציוד של כלי תקשורת, להפסיק שידורים, להרחיק ולעצור אנשים ועוד. במקביל אץ לאשר הטבה משמעותית לערוץ 14 - חזרה לשידור במערכת עידן פלוס בלי לשלם עליה. זאת אף שלערוץ יש חובות של כ-20 מיליון שקל לרשות השנייה, מתוכם חוב של כ-7 מיליון שקל בגין סירובו לשלם עבור הפצת השידורים בעידן פלוס, שזו גם הסיבה שבגללה אולץ לצאת ממנה.

השר לביטחון פנים איתמר בן גביר מנצל את הרגע על מנת להרחיב משמעותית את כמות כלי הנשק ברחובות. הרצון של האזרחים להתחמש הוא ברור, וראינו כי נשק שבידי אזרחים מאומנים הציל חיים רבים באותה שבת ארורה. אבל צריך לזכור שזה מה שבן גביר רצה לעשות בכל מקרה, והנה הוא עושה זאת בהצלחה מרובה ובלי דיון מעמיק, ומשנה קריטריונים כאוות נפשו.

המסר שניסה לפמפם לא הרף, של מאבק בין אוכלוסיות בתוך ישראל ותרחיש של שומר חומות 2 שבו יפרצו מהומות בתוך ישראל בין ערבים ליהודים, לא תפס. רק לפני כמה ימים אמר המפכ"ל בדיון בכנסת כי התנהלות ערביי ישראל במלחמה זו היא "מופתית". אבל התוכנית ברורה לא?

חשודים מידיים אחרים הם בעלי חברות הענק אשר כבר הוציאו עובדים רבים לחל"ת. מובן מאליו שכל איש עסקים צריך לדאוג לעתיד החברה, בכל יום ובטח בימים אלה. אבל האם באמת היה צורך להוציא כבר עכשיו חצי מהעובדים לחל"ת? בעיקר כאשר רבים מהם עובדי משמרות ומקבלים שכר לפי עבודה בפועל.

בעת הקורונה הדבר הוביל לפארסה, במסגרתו קבוצת פוקס קיבלה הטבות ענק שלאחר מכן, כשרצתה למשוך דיבידנד עצום בגין תוצאותיה העסקיות הטובות, נאלצה להחזיר את התמיכה שקיבלה מהמדינה. עבור בעלי העסקים הגדולים, גם האירוע הזה הוא מגרש משחקים שאמנם הם לא בחרו בו, אבל הם בהחלט משחקים בו.

עוד החלטה שהתקבלה השבוע היא של הפרקליטות, שהודיעה כי היא מחריפה את האכיפה בהקשר של פוסטים פוגעניים, וכי יהיה די בסטטוס או סטורי אחד שיש בהם הבעת אהדה לחמאס או למעשיו או כיתוב תמיכה בודד על מנת לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין.

הזדהות עם האויב בעת מלחמה היא דבר חמור וניתן להניח שרוב גדול בציבור מסכים עם הכבדת היד בתקופה זו ותומך בה. כאשר מדובר בהזדהות עם זוועות מחרידות שלא חווינו מאז ימי הנאצים והפוגרומים במזרח אירופה, הדבר מובן ומוצדק עוד יותר. אבל בלי להיכנס לעניין עצמו, ברור שמדובר בצמצום של חופש הביטוי שבימים כתיקונם לא היה עובר ללא דיון ציבורי.

קשה להוסיף עוד דאגות בתקופה הזאת. היכולת של הציבור לפקח, לעקוב, לנהל שיח ודיון, היא נמוכה. סיפורי הנספים, גבורתם, הדאגה למאות החטופים, הקושי הכלכלי והפיזי ומעל הכל החשש מורט העצבים ממלחמת עולם שלישית שעלולה להתפרץ פה כל יום, שואב את תשומת הלב ומכלה את המשאבים הנפשיים.

ובכל זאת, זה הזמן להרים את הראש ולהסתכל היטב לצדדים. שלא נתעורר ונגלה שבזמן הזה יצאו לדרך מהלכים משני מציאות, לאו דווקא לטובתנו.