בזירת ההתקוטטות המכונה אולם ועדת הכספים של הכנסת, התברר השבוע שתכנית הסיוע של שר האוצר בצלאל סמטוריץ' למגזר העסקי מחוררת כמו גבינה שווייצרית בסוף דרכה. היא אינה מספקת את העסקים הקטנים ובוודאי שלא את הגדולים.
במלחמה הכלכלית עד כה כבר נכשלנו אבל יש עדין מקום להזדמנות שנייה. תוכנית הסיוע של סמוטריץ' קרסה עוד לפני שנדונה בממשלה. שר האוצר וראשי משרדו הבריזו ולא הגיעו לוועדת הכספים מחשש לביקורת והצעקות מהשטח. נציג אוצר זוטר היה היחיד השתתף בתפילת האשכבה.
בינתיים רשתות האופנה כמו פוקס, קסטרו, בגיר והמשביר שהודרו מתכנית מיהרו לעשות את המתבקש והוציאו עשרות אלפי עובדים לחל"ת. עם כל הכאב, אפשר להבין אותם. כשנתניהו מסרב עדין לקחת אחריות לשום דבר (שזו חובתו הטבעית כראש ממשלה) הם אחראים לבעלי המניות.
סמוטריץ' טען שהעלות הכוללת של התכנית הסיוע נאמדת ב-4.6 מיליארד שקל. גם אם המספר נכון הוא רחוק מלהספיק. הנתונים מהשטח מוכיחים שחייבים לפתוח את הברז ולהזרים לפחות סכום כפול לפחות.
אבל שר האוצר מעוניין לשמור על הקופה בדיוק ברגע הלא נכון. בזמן מלחמה הוא חייב להיות הרבה יותר קשוב ונדיב. סמוטריץ' מוזמן לעצום את העיניים לרגע ולדמיין ביושר איך היה נוהג לו חלק מהיישובים שמעבר לקו הירוק ולא בעוטף עזה היו חלילה נכבשים.
אבל גם לפי ההיגיון הכלכלי הצרוף, עסקים קטנים הם נכס מניב. ההשקעה תמנע את סגירתם ותהפוך אותם בעתיד ליצרני תעסוקה ותשלומי מיסים. אבל שר האוצר, כאותו דן חסכן, מפחד לפתוח את הקופה וחוסך ככל שניתן כדי להימנע מקיצוצים ומהעלאת מיסים.
היעד העיקרי הטבעי לחסכון הם כספים הקואליציוניים שכ-8.5 מיליארד שקל עדין לא הועברו ליעדם. סמטוריץ' הודה השבוע בראיון לקרן מרציאנו כי בנושא קיימים גם שיקולים קואליציוניים. אפילו הנגיד המליץ לנצל את הכספים הפוליטיים אבל לשר האוצר המתמהמה והמקבל גיבוי מנתניהו חשוב יותר לממן תלמודי תורה, סוכריות לילדים וטיפולי המרה.
עד שהחרדים יואילו להיכנס מתחת לאלונקה ולא לשבת מעליה, יש רעיונות נוספים. חיסכון של 24 מיליון שקל לטובת יישובי העוטף מתקציב משרד ההסברה שנסגר מספיק בקושי לפיצוחים. מה עם שני מיליארד שקל מהחברות הממשלתיות שדודי אמסלם (השר לענייני גידופים) מונע עדיין את העברתם?
ומה עם מאות מיליארדי שקלים המונחים כאבן שאין לה הופכין בתקציבי משרדים פיקטיביים לענייני כלום ושום דבר. המדובר במשרד הגליל החוסן הלאומי, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, משרד המודיעין, משרד המורשת, משרד המסורת וירושלים, המשרד לשיתוף פעולה אזורי ועוד.
עם כל הכבוד לירושלים ויש הרבה כבוד, יש להקים את משרד אשקלון שדרות, אופקים ומשרד נתיבות. מיניסטריון נפרד לכל עיר ויישוב ומעליהם פרויקטור. את הכסף יש להפנות בין השאר למימון שהות של מפוני יישובי העוטף למלונות.
את כספי התקציב המשרד עם השם המפוצץ "חוסן לאומי" חייבים לנתב לשיפור חוסנן הבריאות ונפשי של נפגעי העוטף. אבל שרי הממשלה לא רק שאינם מתפקדים, אלא מתחבאים וחוששים מקבלות הפנים בשטח.
בסביבת שר האוצר מחפשים פתרונות פלא ומעדיפים לדבר על "קופסאות תקציביות" שזאת פיקציה מהקורונה שנועדה לאפשר בהוקוס פוקוס הוצאה נוספת של יותר מ-100 מיליארד שקל ללא תקציב. מלחמת עזה אינה עוד מגפה חד פעמית המאפשרת הוצאה חד פעמית.
אז האם יש סיכוי שמישהו באוצר יתעורר ויגיד 'הלו אנחנו במלחמה'? בוודאי שלא. היחיד שדוחק באנשי אגף התקציבים וסמוטריץ' ומשדר מהשטח הוא שר הכלכלה ניר ברקת. אבל הוא מדבר לקיר כי נתניהו, איך ניחשתם, מעוניין בחוסנו האישי ובחוסנה הלאומי של קואליציית 38 שריה.
בנוסף הוא עדיין מקדם משיקולים פוליטיים שנועדו לדאוג לרווחתו האישית ולרווחת רעייתו שרה על חשבון האינטרס הציבורי. אבל הפוליטיקה הקטנה היא הדבר האחרון שירשים את חברות דירוג האשראי.
חברת הדירוג הבינלאומית S&P הפחיתה השבוע את אופק דירוג האשראי למשק הישראלי לשלילי והצטרפה לפיץ' ומוד'יס. יש חשש ממשי שבהודעת הדירוג הבאה דירוג האשראי ירד גם מעשית.
אבל דומה שנתניהו נוהג כאילו לקח פטריות הזיה. אם הוא הפסיק להתרגש מאירועים בעלי משמעות קיומית למדינה הוא גם לא יוטרד אם דירוג האשראי של ישראל יופחת.