בדיוק יום מהרגע בו המתקפה הרצחנית של חמאס החלה, רק יום אחד, זה מה שנדרש מהחברה האזרחית כדי להתעורר ולקחת אחריות קולקטיבית על כל מה שצריך לקרות כאן. החל מסיוע לתושבי העוטף בדיור, ציוד, תמיכה, דרך מערכי תרומות ענקיים עבור החיילים ועד פלטפורמות טכנולוגיות לסיוע באיתור נעדרים. שעתה היפה של החברה האזרחית בישראל, דווקא לאחר שנה שהייתה בסימן הפוך לחלוטין. הטראומה המשותפת, ההזדהות, הכאב - כל אלה הובילו להתגייסות חסרת תקדים, שיעור התייצבות גבוה מ-200% למילואים ברוב יחידות הצבא והתלכדות סביב המחבר במקום הדגשת המפריד.
המחזה קצת מתעתע. סיטואציה ספציפית בה אלטרואיזם ואגואיזם נראים בדיוק אותו דבר. עם ישראל התעורר לבוקר שחור ב-7 באוקטובר ומאותו רגע כולנו החלטנו שאנחנו רוצים להתגייס למאבק, כל אחד לפי יכולתו. העיקר לא לשבת בבית ולא להשתתף במאמץ הלאומי, כולם רוצים להרגיש שהם ממלאים את החלק שלהם. אין בכך בכדי להוריד אפילו לא במעט מחשיבות ההתגייסות המשותפת, הרצון של כל אחד ואחת לתת מעצמם למען הכלל הוא השורש לשיקום ואיחוי החברה הישראלית. עם זאת, בחלוף למעלה משבועיים מפרוץ המלחמה, ההבנה כי אנו נמצאים בפתיחתו של מרתון ולא בריצת ספרינט, מחלחלת לכולם, ויש לכך משמעויות מעשיות המתחילות ברמת הכלל ויורדות לרמת הפרט.
השנתיים האחרונות לא היטיבו במיוחד עם הכלכלה העולמית, כשהמגמה השלילית כמובן לא פסחה על הכלכלה המקומית. הרפורמה המשפטית תרמה לחוסר היציבות, האינפלציה המשיכה לטפס וההאטה במגזרים המובילים לא נעצרה. עכשיו, כשמאות אלפי חיילים במילואים, המשק בקיפאון ומיליארדי שקלים מושקעים בתחמושת וציוד למלחמה בחזית ובעורף, הגירעון של המדינה צפוי לתפוח לפי 4, כך לפי ההערכות.
ומכאן, נגזרת המשמעות הקונקרטית ביותר לציבור הישראלי שנותר בעורף - התרומה הכי גדולה שתוכלו לתת למאמץ הלאומי היא בחזרה לשגרה, בהמשכיות עסקית.
משקיעי הון סיכון צריכים לעסוק בדיוק במה שהם עוסקים בו בשגרה. לאתר דיל פלואו רלוונטי ולקדם עסקאות השקעה, ובכך למנוע קריסה וסגירה של חברות טכנולוגיות טובות, שלא יצליחו לשרוד על רקע התקופה. חברות הייטק, מקומיות או גלובליות הפועלות בישראל, צריכות לשוב לפעילות רגילה ככל האפשר, לחזור לגייס עובדים בהתאם לצורך ולהמשיך להניע את הפעילות מהנקודה בה הכל נעצר לפני המלחמה.
אין בכך כדי לבטל מאמצים שהחברות הללו מובילות כדי לתמוך בחיילים, משפחות הנעדרים והחטופים או תושבי עוטף עזה, אך הפעילות הזו צריכה להיות משנית ביחס לפעילות הרגילה והעיקרית שלהן. ההייטק הישראלי אחראי לכ-35% מתשלומי המיסים, פי 3 לעומת חלקו היחסי במשק, העומד על כ-12%.
ההתאוששות של הסקטור הטכנולוגי היא קריטית כדי שנוכל להתאושש מהמלחמה הזאת גם במישור הכלכלי. בעודי כותב שורות אלה נחשפתי לראשונה ליוזמת "no matter what", קמפיין גלובלי מבית היוצר של תעשיית ההייטק הישראלית, לפיו על אף התנאים המאתגרים וחוסר הוודאות, החברות ממשיכות לתפקד בצורה תקינה ולספק את הסחורה. או כפי שנהוג לומר בעגה הטכנולוגית: לדלבר (deliver). הרוח הזו היא בדיוק מה שצריך לשדר, פנימה בישראל והחוצה לעולם.
אמנם, התנדבות באחד המערכים האזרחיים הרבים שקמו בשבועיים האחרונים מרגישה כמו תרומה ישירה יותר למאמץ הלאומי, אולם בפועל תרומה משמעותית יותר תהיה דווקא בחזרה לשגרה - עד כמה שאפשר. הלוחמים האמיצים שלנו בחזית רוצים לחזור הביתה למדינה מתפקדת, עם כלכלה חזקה ורוח חברתית שלא מפסיקה לפעום. הדברים נכונים לתעשיית ההייטק שהתמקדתי בה מפאת השתייכותי אליה, אך הם תקפים באותה מידה גם לכל שאר התעשיות והתחומים. האחריות שלנו בעורף היא לדאוג לכך, אלה המילואים שלנו.
הכותב הוא GM של חברת אירוספייק בישראל