"הקיטוב היה אשליה": היוזמה שתאחה את הקרע

מוזיקה, שולחנות וכל מה שדרוש בכדי להפוך מרבד חולי בשטח כינוס צה"לי בדרום למסעדה של ממש - לא מגיעים באופן חד פעמי. "אנו כבר 'מגוייסים' יותר משבועיים", אומר לנו אחד מהם, יצחק שמו, שבאזרחי הוא איש הייטק. "והתוכנית היא להמשיך עד לסיום הלחימה. כמה שיקח - יקח".

"אשתי והילדים כבר יודעים", אומר לנו אחר, זליג, אברך כולל בני ברקי. "ביום אני לומד. בערב אני עם החיילים. בתקופה הזו אני בבית רק בשבתות".

מה שמפתיע, הוא שלא מדובר בארגון. מדובר באוסף של מתנדבים, סליחה: מתגייסים, שאינם מייצגים חוג או ארגון מסויים. יש בהם אברכי כולל ובני ישיבות צעירים לצד מבוגרים שמנהלים עסקים או עובדים. מהם ליטאים ("אני אמריקאי מודרני", מגדיר את עצמו אחד מהם, זה מעמדת הרטבים) והאחרים חסידים. חסידי בעלזא, חסידי הגר"ש אלתר, אפילו חסידי סאטמר מצאנו שם, אשכנזים וספרדים. "לא שייכים לשום ארגון", הם מבהירים, "שמענו שאפשר לעזור, והגענו".

וזה מה שהם עושים כעת. "בואו, תאכלו, תתפנקו", הם מדרבנים את החיילים, מעמיסים את הפיתות ואת הלחמניות בפרגית או בהמבורגר נוסף, כשהם יוצקים שפע של מתבלים מכל הלב. בינתיים נודע להם על יחידה שנמצאת עדיין בשטח, כשהיא אמורה להגיע בשעת ליל מאוחרת, לאחר שיתקפלו. הם לא יקפחו אותה, ואחד המתנדבים מתפנה והוא דואג לשריין מנות מיוחדות עבורם. "פה לא ישאר חייל אחד רעב", הוא מצהיר.

ואז נודע להם שאחד החיילים אמור היה להתחתן הערב.

העדכון הזה הזרים פתאום אדרנלין בעוצמות שלא הכרנו. "איפה החתן?" נשמעות לפתע שאגות, ותוך רגע הופכים השירים לשירי חתונה. ברגעים הבאים ינשא החתן על כתפיים, כשהחיילים כולם רוקדים בעוז לקול שירת 'עוד ישמע' חסידית. "תברך אותנו", צועקים המתנדבים לעברו של החתן, "ביום כזה יש לך כוח לברך".

הריקודים נמשכים זמן רב. במשך שעות ארוכות, שבהן המתנדבים ממשיכים להעמיס את העמדות מחדש, החיילים שאכלו ושבעו מגיעים לקבל מנה נוספת, בעוד שאחרים שהגיעו מהשטח מצטרפים אף הם לחגיגה.

בין לבין, אנו עדים לשיחות שמתנהלות בין החיילים לבין המתנדבים, שבהן הם מנסים לברר מה הביא אותם לכאן. הם תוהים האם הם מבקשים לחלק ציציות או שמתוכננת הרצאה תורנית בהמשך, ומופתעים לשמוע שהמרכיב הזה לא כלול בכלל בתוכנית. החיילים כן זכו למתנה - אך היה זה תיק טיפוח אישי שכלל מגבות, הלבשה תחתונה ומוצרי היגיינה.

מה מניע אכן את קבוצת המתנדבים? רק לאחר שהפרוג'קטורים הניידים, מחוברים למצברי רכב, מתנתקים, הציוד מוחזר לעגלות המחוברות לרכבים והמתנדבים שוקעים למשימת ניקוי המתחם כולו ("הבטחנו למפקד שנשאיר נקי"), הם מתפנים להסביר.

אז כפי שהם דואגים להדגיש, לא מדובר בכל ארגון ממותג. אמנם, הרכבים מעוטרים בכרזות 'מנצחים באחדות - אחים לנצח', אך הם מקפידים להבהיר שזהו סלוגן שנבחר על ידם, אם כי לא מדובר בארגון כלשהו. "אנו בסך הכל אנשי עסקים חרדים, אך לא יכולנו לשבת מנגד", אומר לנו מי שמתפעל את הארגון, משה פינקסוביץ מירושלים. הוא בכלל בלגי במקור, יהלומן במקצועו, אך מאז מוצאי שמחת תורה, כך הוא מספר, הוא לא היה ערב אחד בבית.

הוא נמצא יום יום בכמה מוקדים, מתחיל בצפון ומסיים בדרום. "במוצאי שמחת תורה", הוא מספר, "עשינו 'הקפות שניות', אם אפשר לקרוא לזה כך, עם דמעות בעיניים. רקדנו עם ספרי התורה ובכינו. אך מאז, הרגשתי שאיני יכול לשבת בחיבוק ידיים. זה הזמן שבו עלינו לצאת מאיזור הנוחות ולעשות מה שאפשר עבור העם. אז להתגייס איננו יכולים, ולכן מה שאנו עושים הוא לנסות לפנק את החיילים ככל האפשר".

וזה מה שהם עושים, יום אחר יום, כשהם פועלים בארבעה או חמישה מוקדים בכל יום. היום, למשל, הם פעלו בבסיס המודיעין בצפת, ולאחר מכן המשיכו משם לדרום, לבאר שבע. מחר גם מתוכננת להם פעילות בשני מוקדים: בגבול עזה וליד חצרים. בצה"ל, כך נראה, משתפים עמם פעולה באופן מלא והם נהנים מגישה ישירה גם לבסיסים הסגורים. תוך כדי שיחה, הוא סוגר מול מג"ד על פעילות שתהיה למחרת בגזרה שלו. "בכל יום", הוא מעריך, "אנו מפנקים כ-5,000 חיילים. זו המטרה שלנו, לפנק, ולהעלות לחיילים את המורל".

- ועדיין, הפעילות עולה כסף. מי משלם?

"יש מי שמשלם", הוא אומר, מתחמק מלענות. ובכל זאת, מפיסות השיחות (ולפחות לפי השקיות שנותרו בפחים) אפשר להניח שרשת המזון החרדית הגדולה, 'אושר עד', מעורבת בעשיה הזו. כל הבשרים ויתר המוצרים מגיעים מ'אושר עד', כפי שניתן גם ללמוד מהעובדה שאחד מבכיריה, מנהל התפעול של הרשת אלי ברינר, נמנה אף הוא על צוות המתנדבים כשהוא מתרוצץ במשך שעות ארוכות, בלי לנוח לרגע, עם מגשים עמוסים בין החיילים. ואכן, פינקסוביץ מאשר שרשת 'אושר עד' מעורבת לחלוטין בעשיה. "איך שהתחלנו", הוא אומר, "הם פשוט פתחו לנו את המחסנים. הבעלים, אברהם מרגלית ואריה בוים, אמרו לנו: מה שתרצו - קחו".

גם אלעזר קרלבך, מארגון "הכנסת אורחים מירון" שבשגרה מאכיל את הבאים לציון הרשב"י במירון, נוטל חלק בעשיה והוא מופקד על הגזרה הצפונית. אך מי שמממן את הפעילות, מרמז פינקסוביץ, הוא איל הון חרדי, אמריקאי. "האיש, שכל שאני יכול לומר ששם משפחתו מתחיל בש'", מסגיר פינקסוביץ רמז, "הודיע לי מיד בתחילת המערכה: כל מה שצריך בשביל החיילים, אל תשאל. פשוט תודיע לי ואני נותן".

ואכן, הוא אומר, הוא מממן לנו את מה שמכנים כאן ה'פרודוקטים'. המתנדבים עצמם, למותר לומר, משקיעים מידי יום שעות ארוכות, בהתנדבות מליאה. כששאלתי אחד מהם האם הוא מקבל החזר על הדלק, הוא הביט בי כאילו פלטתי מילה מגונה.

אך מה שמעניין הוא שהתוכניות שלהם הן לטווח ארוך. "אין לנו כוונה להתקפל", אומר לי אחד המארגנים, שמציג את התוכניות לטווח השבועיים הקרובים לפחות. "זו לא פעילות לכמה ימים וגם לא לכמה שבועות. ההערכות בצה"ל הן שהפעילות הזו תימשך שבועות ארוכים אם לא חודשים, ואנו ערוכים ללוות את הפעילות הצבאית מהצד שלנו.

"ככל שהלחימה תימשך וככל שהדברים יהיו תלויים בנו", הוא מצהיר, "כך החיילים יהנו מאוכל חם ומשעות שבהן יוכלו להתנתק מעט ולהשתחרר. זה המעט שאנו יכולים לתת להם, ואת זה אנו ניתן להם, כמה שרק נוכל, ומכל הלב".

בסיום האירוע, אני מגלה חיילים שמתחבקים בחום עם המתנדבים החרדים. פינקסוביץ מביט מהצד ומחייך: "זה מה שאנו רואים בכל יום. חיילים שלא הכירו חרדים, מגלים פתאום שהקיטוב שחווינו בשנה האחרונה היה בסך הכל אשליה. האמת היא שאנו עם אחד ומאוחד, שיודעים לכאוב ביחד אך נדע גם לשמוח ביחד. גם הרגע, למרות שהילדים שלנו אינם בחזית, האמהות, הנשים ואפילו הילדים שלנו לא מפסיקים להתפלל, בדמעות, להצלחתם של החיילים שישובו לבתיהם בשלום. אני רק מקווה שנוכל לראות את המראות האלו גם אחרי המלחמה".