שני אתוסים יסודיים של הציונות הועמדו במבחן היסטורי באסון ה-7 באוקטובר: האחד - התפיסה הביטחונית של הקשר בין קו הגבול לבין "התלם האחרון"; והשני - התפיסה של ביטחון המזון של ייצור החקלאות הישראלית המקומית.
כ-23 יישובים חקלאיים שמרו על התלם האחרון לאורך גבולות עוטף עזה עד השבת הארורה של ה-7 באוקטובר. עבור אותם היישובים, שנכבשו בהפתעה על-ידי טרוריסטים אכזריים למשך שעות רבות, המדינה לא קיימה את הצד שלה בעסקה עמם: "אתם תעבדו את השדות ואנחנו נגן עליכם". באופן חד-צדדי, הפרה המדינה את הברית איתם.
כל הקהילות הללו, שנאלצו לעזוב את השדות אותם עבדו, שוהות עכשיו במלונות זמניים בטראומה קשה. מאחוריהם, ננטשו שטחי "אסם הירקות" של המדינה ללא איש שיציל את השטחים הזרועים, השתולים ועתירי היבול המחכים לקטיף, וללא מי שיציל את הרפתות שנותרו כמעט ללא חולבים. החקלאות והחקלאים, שננטשו על-ידי המדינה כבר מזמן, יתקשו להתאושש אחרי שנים של הזנחה, שעליהן נוספו השלכות הטרגדיה של ה-7 באוקטובר.
תפיסת השיקום של הקהילות חייבת לכלול מעבר לפן הביטחוני, החברתי והכלכלי, גם שינוי מן היסוד של המדיניות החקלאית. זהו דבר מרכזי להחזרת תחושת הערך והביטחון לחקלאי העוטף. למעשה, זהו דבר הכרחי לשם חזרתם לשם. אין מדובר רק בשיקום המשקים. מדובר בשינוי תפיסה מוחלט לגבי חשיבות הייצור המקומי. במדינות אחרות השינוי הזה כבר קרה בשל משבר האקלים. לישראל סיבה קריטית נוספת: הצורך ליצור ביטחון מזון לאומי והורדת התלות במדינה אחרות לאספקת מזון.
פתיחת השוק לייבוא מאסיבי של ירקות, פירות וביצים (ולאחרונה אפילו חלב שאין בו כל מחסור) הביאה לפגיעה אנושה בשלל גידולים מקומיים שגידולם הפסיק להיות כדאי (למשל עגבניות, פלפלים ותפוחי אדמה). במקום ליהנות מהטכנולוגיות החקלאיות המובילות בעולם שישראל פיתחה, החל מתהליך הגידולים הממוחשב ועד הפיתוחים הגנטיים המרשימים, מייבאת ישראל - שיכולה לייצר הכל לבדה - תוצרת ירודה באיכותה.
במקום לספק תמיכות לחקלאים על-מנת להבטיח את אספקת המזון המקומית, הפקירה אותם המדינה והפכה את טורקיה לאסם הירקות של ישראל כדי להוריד את יוקר המחיה. אלא שלא רק שיוקר המחיה לא ירד, גם על אסם הירקות אי-אפשר לסמוך - כפי שברור לנו שבוע אחרי נאומו האנטישמי של ארדואן.
ללא שינוי המדיניות כלפי החקלאות והחקלאים, לא רק ביטחון המזון הישראלי ימשיך להיפגע, גם האחיזה בקרקע תיפגע. במילותיו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן".
המחיר ששילמנו בשבת השחורה מעמיד את תפיסת "התלם האחרון" במבחן מאתגר. בשביל שחקלאים ישובו למלא את חלקם בברית הזו, יש להשיב להם את גאוות היחידה. תמיכות, השקעה בטכנולוגיות, תעדוף צריכה של ייצור מקומי, הורדת מחירי המים למחיר הגיוני (ישראל היא היקרה בעולם במחיר המים לחקלאות, למרות שאנחנו על סף המדבר), גיבוש פתרון מהיר לנושא העובדים הזרים וכיוצ"ב הם חלק מהמרכיבים שתכנית שיקום כזו תדרוש.
כי כאשר הטנקים יסיימו את מלאכתם, נצטרך להחזיר לשדות הנגב את המחרשה ולהתחיל לחרוש מחדש את התלם האחרון. אם לא נעשה זאת, גבולות המדינה ישתנו לעד, והמיתוס שמחזיק אותנו ביחד מאז טרומפלדור ועד ה-6 באוקטובר יקרוס.
הכותב הוא ח"כ (לשעבר) אשר כיהן עד לאחרונה כמזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל וחבר קיבוץ נגבה.