התחרות על מינוי השר ההזוי ביותר מבית היוצר של בנימין נתניהו קשה ואכזרית. לקו הגמר העפילו השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. לא רק פוטנציאל הנזק אלא הנזק השוטף של השניים הולך וגדל משבוע לשבוע.
סמוטריץ' זכה בקרב בנקודות לא לפני שבן גביר נתן פייט לא רע. המינוי של סמוטריץ' כשר אוצר שנכפה על נתניהו פוליטית מסתמן ככישלון כמו הערכות צה"ל למתקפת החמאס. מועמדים מקצועיים מצוינים כמו אלי כהן או ניר ברקת לא היו חסרים אבל נתניהו כדרכו התעקש להעניש אותנו.
שר האוצר בקיא בחולשותיו של ראש הממשלה כמו מורה לגיאוגרפיה במפה. "שקרן בן שקרן" הוא רק מאפיין אחד בקורות החיים שהדביק לו. הוא מנצל זאת עד תום את מעמדו הפוליטי ובענייני האוצר יכול לעשות מה שהוא רוצה.
ללא מגבלת הכוח שר האוצר מהלך כטווס צעיר ויהיר, הלוקה בראשיתה של תסמונת נפוליאון עם סימני משיחיות מתקדמים. הוא זחוח מהכוח העצום שנפל בחלקו, אינו מתעניין בפרטים הקטנים, אבל מצטייד בסיסמאות בומבסטיות.
שר האוצר משחק בביטחון המדינה בעיכוב העברת הכספים לרשות הפלסטינית. כשסוף סוף מתרצה, הכסף מועבר באי חשק כאילו זאת קופת דן חסכן משפחתית. לקינוח הוא מקזז 275 מיליון שקל כמו ניכוי מס במקור.
המשחק פוליטי המסוכן מתכתב עם ה"בייס" שלו למרות הציבור הרחב אמור להיות "הבייס" כשהסמוטריץ' עולה לראש הוא גם מפסיק לספור את הדרג המקצועי. אם בתחילת כהונתו עוד נזהר בכבוד פקידיו, היום הם כמו אוויר.
הוא החל במדיניות הפרד ומשול וסכסכנות בתוך המשרד כמו הניסיון להכפיף בניגוד למקובל את ראשי האגף למנכ"ל. צירוף מיכל בויאנג'ו עבאדי לצוות המייעץ לחשכ"ל אינו מבשר טובות.
בראיון השבוע לגל"צ מתח ביקורת על הדרג המקצועי והבהיר שמי שהמדיניות לא מוצאת חן בעיניו מוזמן להסיק מסקנות. מקורביו הוסיפו: "שר האוצר לא ייתן לאף אחד לפגוע בציבור ולמנוע ממנו לקבל את המענה הזקוק לו במלחמה".
ואני תמה על רקע ה"המלצה" שר האוצר מה עדיין עושים באוצר הממונה על התקציבים יוגב גרדוס או היועץ המשפטי אסי מסינג. היכן מתחבאת היושרה המקצועית שלהם, אפילו שהמדובר בעיצומה של המלחמה.
בזמן כהונת ישראל כץ כשר אוצר, המנכ"ל והממונה על התקציבים הניחו את המפתחות על הרבה פחות. נכון שאפשר ורצוי לחלוק על עמדות הדרג המקצועי. חלקם מקובעים בתפיסות התקציביות מיושנות ולא לכולם נפל האסימון המלחמתי.
אבל אין ויכוח שרק טובת המשק בראש מעייניהם ולא פוליטיקה קטנה.
כדי להעצים את מעמדו הוא מכנס פורומים מייעצים של שרי אוצר לשעבר. באמצע השבוע זימן ללשכתו את מנהלי הבנקים לדיון בנושא קרנות הסיוע של המדינה.
למרות שהפגישה לא תואמה עם בנק ישראל מי יגיד לא לשר האוצר (חוץ ממנכ"ל בנק הפועלים דב קוטלר שנעדר מאילוצים אישיים). הבנקאים סיפרו על האופטימיות הכמעט משיחית שהפגין לגבי מצב המשק, תמיכתו של העם היהודי והעלייה לישראל.
מצב "מצוין" זה מאפשר שליפות מהמותן של הוצאות תקציביות כאילו שכחנו שאנחנו סמוכים על שולחן משלם המיסים האמריקאי. מספר דוגמאות: השבוע החליט להרחיב את מעגל הזכאים לפיצויי מלחמה מלאים מטווח של 7 ק"מ ל-40 ק"מ ולכלול מסיבות פוליטיות גם את באר שבע ואשדוד.
ומה עם ראשל"צ? ומה עם נהריה? בעזרת השם יסתדרו לבד. השליפה ללא התייעצות הדרג המקצועי תעלה לאוצר (כלומר לנו) 9 מיליארד שקל נוספים לשלושה חודשים. הוא ממשיך ומבזבז מיליארדים בפרסת סבסוד מחירי הבנזין למכוניות (נכון לעכשיו עד ה-15 לנובמבר).
וכמובן יש את הכספיים הקואליציוניים שלא נבלמים עדיין. ביזיון השבוע שייך לדיון בוועדת הכספים שם נחשף שגם בסיוע לעוטף הפוליטיקה הקטנה משחקת.
התברר שהעברת 1.35 מיליארד שקל למאמץ המלחמה וליישובי העוטף כולל 600 מיליון שקל לבתי המלון נמנעת בגלל סכסוך בינו ליו"ר ועדת הכספים. כשלח"כ משה גפני נודע ש-450 מיליון שקל מתוכם יגיעו מהכספים הקואליציוניים (למורי המגזר) הוא נרעש ושלח את האוצר להכין שיעורי בית.
באוצר נבהלו והתקפלו, משכו את ההצעה וטענו שהמדובר בטעות. בעקבות פניית האוצר היועצת המשפטית לממשלה התערבה וקבעה שבמלחמה לא ניתן לאשר כספים קואליציוניים שאינם מיועדים למאמץ המלחמתי. כדי לאשרם יהיה צורך בהחלטת ממשלה מפורשת.
זו סנוקרת למפלגות החרדיות, ועדיין לא ברור איך יבלעו את הצפרדע הזו, שהיא בגודל פיל. והסאגה הזאת נוגעת לתקציב 2023 בלבד. המלחמה האמיתית תהיה בתקציב 2024. סמוטריץ' מבין שהתקציב המקורי רלוונטי בערך כמו הכרזת פצצת האטום של עמיחי אליהו על עזה.
כבר כעת ברור שהמשימה העליונה, עוד לפני הטיפול ביישובי העוטף, תהיה הלבנת הכספים הקואליציוניים והעברתם לבסיס התקציב. מדובר לפחות ב-8 מיליארד שקל. לפי נתוני האוצר הוצאות המלחמה נאמדות בשלב זה ב-80 מיליארד שקל וזה תחשיב אופטימי הכולל גידול של 20 מיליארד שקל בהוצאות המלחמה, תשלומי מס רכוש, תשלום ליישובי העוטף ואובדן ההכנסות ממסים.
בהערכות נדיבות נקבע שהגירעון ימריא ל-5% מהתוצר (כלומר 100 מיליארד שקל) ובהערכות ריאליות יותר מוערך עומק הגירעון ב-200 מיליארד שקל. אז מאיפה יבוא הכסף? נתחיל בשאלה הקלה יותר והיא מהיכן לא יגיע.
הוא לא יגיע מאחד מ-38 משרדי הממשלה, מרביתם לענייני כלום ושום דבר. כפי שראינו, נתניהו לא יעז לריב עם סמוטריץ', בן גביר או המפלגות החרדית, גם אם מדובר בחיסכון של מיליארדים.
גם לא נחזה בנס של קיצוץ בתקציבי המעונות, התחזוקה של משפחת נתניהו או בשיעורי פילאטיס לרעייה. הרי בעיצומה של המלחמה לא נוגעים בתקציב בית המלוכה. ואולי נראה קיצוץ בשכר חברי הכנסת? ימים יגידו.
התקציב יאושר אם בבית המשוגעים המכונה צמרת האוצר שכולל מריבות בין המנכ"ל, ראש אגף התקציבים, החשב הכללי בניצוחו של שר האוצר, תוכרז הפסקת אש. זה המקום להעלות מהאוב את ההמלצה הבלתי נשכחת של שר האוצר המנוח יגאל הורוביץ - "משוגעים רדו מהגג".