הכל לא דבש: בקיבוץ יד מרדכי שואלים מה יקרה לחקלאות?

בראשית ימי המושבות קבע איש העלייה הראשונה משה סמילנסקי ש"אם חקלאות כאן מולדת כאן". משפט שמהדהד בראשי בחודש האחרון יותר מתמיד.

אנחנו נמצאים בימים בהם שדות העוטף נזנחים בעקבות הסכנה הביטחונית הכרוכה בעיבודם. ימים שכוח העבודה שעד היום עיבד את התלמים, קטף את הפירות ומסק את הזיתים - עוזב את הארץ. ימים בהם הדבוראים לא מצליחים להגיע לכוורות וחקלאי הארץ רואים את תנובת השדה נרקבת ונזרקת.

אנחנו נמצאים בימים של צו 8. צו 8 בהגנה על המולדת, הגנה על הגבולות והביטחון שלנו וכן, גם בצו 8 בהגנה על מקור החיים שלנו - החקלאות הישראלית. ימים של עצב, כאב ושבר גדול.

בתקופה הזו של הסתיו מתחילה עונת מסיק הזיתים. החקלאים קוטפים את הזיתים ומעבירים אותם לבתי הבד להפקת שמן זית ומשם למפעל וכך גם יהיה השנה, כמעט.

מלבד המחסור בידיים עובדות וקשיי המלחמה, קיים קושי לשמן הזית להגיע מבית הבד למפעל הנמצא בשטח צבאי סגור, בקיבוץ יד מרדכי.

לקיבוץ שלי, קיבוץ יד מרדכי, הצמוד למושב נתיב העשרה ונמצא כ-2.5 קילומטרים מרצועת עזה - קרה נס. חברי הקיבוץ ניצלו מטבח שבת ה-7 באוקטובר. חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ הצילו את הקהילה שלנו: הם היו ערוכים, וביחד עם כוחות ימ"מ ולוחמי מג"ב מהבסיס הסמוך, חיסלו את חוליות המחבלים שניסו לחדור לקיבוץ, פעם אחר פעם אחר פעם. שלוש פעמים שהמחבלים ניסו לחדור ובזכות התושייה ואומץ לבם של כוחות הביטחון וחברי כיתת הכוננות - חוסלו.

אך האזור היה ועודנו - אזור מלחמה. התחלנו לעזוב את הקיבוץ כבר בשעות אחר הצהריים של אותה שבת ארורה ומאז הקיבוץ הוכרז כשטח צבאי סגור. אין יוצא ואין בא. מלבד כוחות הצבא.

החקלאות הישראלית של עוטף עזה היא זו ששמרה על הגבול שלנו. הקיבוצים, המושבים ותושבי אזור העוטף נמצאים שם מתוך ציונות ערכית, חיבור אותנטי ועמוק לאדמה ואהבת הארץ. פיסת ארץ מקסימה שברגע אחד הפכה לאזור מוכה אסון. אבל האמת היא, שזה לא היה ברגע.

פשוט כבר התרגלנו. כמעט בכל בוקר קול המזל"ט היה מעיר אותנו ואחת לזמן לא רב היו אזעקות וטילים. טפטופים של רעל שביקשו להשמיד אותנו. עד לאותה שבת.

בלי קול של מזל"ט או זמזום של מטוס. התעוררנו לקול אזעקות, שמועות והודעות וואטסאפ של החברות והחברים מהיישובים השכנים עם הודעות הביעותים על מחבלים שהשתלטו להם על הבית. עד שגם רשת התקשורת נפלה. חברי הקיבוץ עברו טראומה גדולה. הקהילה המלוכדת התפזרה לנקודות כינוס. ומאחד הפכנו לפזורים ותלושים כפליטים במולדת שלנו.

הקיבוץ הוקם על ידי חברי תנועת השומר הצעיר שהגיעו כפליטים מפולין לארץ ישראל ב 1936. העולים החדשים התיישבו במצפה הים שמצפון לנתניה ובהמשך יישמו את הרוח הציונית ועברו ליישב את דרום-מערב המדינה.

במהלך שנת 1943 הקימו את קבוץ יד מרדכי ומאז אנחנו פה. 80 שנה אוחזים בקרקע ובזכות להגן על המדינה בדיוק כמו במלחמת העצמאות. לצערי, המציאות העגומה והטרגית גרמה שוב לחברי קיבוץ להיות פליטים בארצם, כך שגם את ציון היוסדו של הקיבוץ קיימנו בתחילת המלחמה במלון בחדרה.

המפעל שבקיבוץ עובד עם כ- 60 דבוראים מרחבי הארץ וגם מאזור העוטף. עונת הרדייה, השלב בו הדבוראים אוספים את הדבש מהכוורות, הסתיימה זה מכבר. בתקופה הזו הדבוראים מכינים את הכוורות לקראת החורף. אבל השנה הם לא יהיו באזור העוטף, כי את ההכנות אי אפשר לעשות תחת טילים, יריות ובמלחמה וגם לדבורים קשה ליצור כך. כרגע דבש ישראלי, כחול לבן וציוני, לא חסר, אבל קיימת המון אי וודאות לגבי העתיד.

אני גאה, שמח ומתרגש, שממש השבוע פתחנו את המפעל מחדש, מתוך מחויבות עמוקה למקום, לתעשייה הישראלית, לאנשים שלנו, לדבוראים ולחקלאים עימם אנו עובדים.

אנחנו לא שוכחים לרגע את עוצמת ההרס והטבח שנעשה באנשי הקהילות הסמוכות לנו בעוטף. ולא שוכחים את החטופים ומעשי הזוועה שעברו על שכנינו.

אחד מסיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות הוא סיפור עמידתו של הקיבוץ במשך שישה ימים בקרב ההרואי על יד מרדכי קרב שמנע הגעת הצבא המצרי לתל אביב, קרב שבגינו פונה הקבוץ למרכז למשך חצי שנה. קצת מזכיר את ימינו אנו. אך כמו אז גם עכשיו אני יודע שאם חקלאות כאן מולדת כאן וקיבוץ יד מרדכי ימשיך, ייצר ויפרח.

הכותב הוא מנכ"ל דבש יש מרדכי (מקבוצת שטראוס) וחבר קיבוץ יד מרדכי