כ- 130 אלף תושבים ישראלים המתגוררים בישובים שמצאים תחת אש בגבול הצפוני והדרומי, פונו בשבועות האחרונים למלונות ברחבי הארץ. בניגוד למבצעים קודמים, המלחמה הביאה לתופעה שמדינת ישראל לא ראתה בכל שנותיה כשהעורף הפך לחזית. בזמן שכולנו מדברים על חוסן לאומי וחשיבותו, אחת השאלות המטרידות שנותרו באוויר היא איך מחזירים את הקהילות, שניזוקו בצורה כה אנושה, לשגרת חיים כאשר הם נמצאים מאות קילומטרים מבתיהם?
מי שהיו הראשונים לתת מענה לתושבים המפונים היתה החברה למתנ"סים, שבימים אלו בונה את מרכזי החינוך החדשים שיסייעו למפונים לחזור לשגרה.
"חינוך מסודר ובעיקר מעונות יום יאפשרו להורים להתחיל להתמודד עם הסיטואציה שבה הם נמצאים", אומרת ליאת אלרט ראש תחום קשרי חוץ בחברה למתנ"סים וחברת פורום דבורה, שמסתובבת בימים האחרונים בכל המוקדים בהם מרוכזים אוכלוסיות מפונות מהדרום והצפון, חלקם יודעים שלא ישובו לביתם בחודשים הקרובים.
"זו סיטואציה לא פשוטה בעיקר כי הורים נמצאים לעיתים בחדר אחד עם שלושה ילדים שעברו טראומה כל כך גדולה, והמסגרת החינוכית מאפשרת גם להם לעצור לרגע ולנשום, להתחיל לטפל בעצמם גם ברמה הרגשית, גם ברמת התעסוקה שלהם, ובעיקר להבין איך לנהל שגרת חיים במלונות הללו בחודשים הקרובים".
בימים אלה בשיתוף עם משרד החינוך הם כבר החלו בהכנת תוכניות מסודרות למסגרות אלטרנטיביות תומכות. "קודם כל חשבנו על הקמה של מעונות היום", אומרת אלרט ומספרת שהופעל לחץ גדול מאד על הממשלה. "אני שמחה שאנחנו מתחילים כבר השבוע להקים מסגרות חינוכיות של מעונות יום במלונות, מגיל חצי שנה ועד שלוש".
אלרט והצוותים המנוסים מאזורי הדרום, העובדים בשיתוף עם הרשויות המקומיות, כבר רגילים לאירועי פינוי קצרים כמעט בשגרה, אבל לאירוע העצום הזה, כמו כולנו, הם לא התכוננו. בכל זאת היו אלה הם שהובילו מהיום הראשון, לצד הרשויות המקומיות, את ההתנהלות תחת האש ומערך הטיפול באוכלוסייה המפונה.
"אנחנו עובדים בתיאום עם הרשויות המקומיות, עם גופים פילנטרופיים ממש ברמה האזורית והלאומית בשביל להיות התפר הזה בין הצרכים של השטח לבין פרק הזמן בו אנו נותנים לממשלה להיכנס ולבנות את שגרת החירום שנדרשת לכולנו".
מרגישים בבית
"אם בימי שגרה תפיסת עולם שלנו היא חיזוק החוסן החברתי, אז במצב הזה על אחת כמה וכמה" מוסיפה אלרט. "לפני כמה ימים מנהלת המתנ"ס משער הנגב עדי רום, תיארה במפגש ביקור שלה את המפונים באחד מלונות, וילדה קטנה שהייתה מגיעה לפעילות שוטפת לפני ה- 7.10 רצה אליה לחיבוק מנחם, "היא זכרה אותה מרגעים של שפיות עוד לפני האירוע, וזה רק ממחיש עד כמה הקשר הזה נחוץ וחזק".
יש כל כך הרבה רבדים לטיפול באוכלוסייה המפונה, החל בקליטה ובסיוע הראשוני וכלה במציאת פתרונות שכפי שאנחנו מבינים הם עשויים להיות לטווח ארוך, מה קורה בימים אלה בשטח?
"אנחנו מחלקים את תכנית העבודה שלנו לשלוש תקופות זמן, לתקופת החירום, שגרת החירום ולחיזוק הקהילות, וכל הפעולות שאנחנו עושים מיועדים למי שפונו מצפון ודרום, ולמי שעדיין נמצאים במקלטים בכל קו ה- 40 קילומטר. לצד הסיוע אנחנו כמובן ממשיכים לתת מענה לכלל האוכלוסייה, המתנ"סים במרכז הארץ ממשיכים לתפקד כרגיל, צהרונים ומעונות יום. אבל כרגע עומדת מול עינינו המשימה לסייע לכל היישובים שפונו ושרדו את הזוועות, להתחזק כקהילות, לעבוד את שלב השיקום".
מוקדי הפינוי הגדולים הם אזור ים המלח ואילת. 60 אלף תושבים פונו לעיר אילת, חלקם למלונות וחלקם עברו להתגורר בעיר. "איריס כהן מנהלת את המתנ"ס באילת, ולהם יש את המשלט העירוני והמרכז הקהילתי שהוא חלק מאד משמעותי בימים אלה. בימים הראשונים הזרמנו ממשאיות של ציוד, תחליפי מזון לתינוקות וחיתולים מכיוון שאנשים עלו על אוטובוסים לפעמים ללא נעליים".
במקביל, נמצאת באילת לימור כהן, מנהלת המתנ"ס בשדרות בימים כתיקונם. "כהן היא בעצם מפקדת שדרות מטעם ראש העיר באילת, והיא זו שבונה את כל המערך שנקרא "מרגישים בבית". מדובר בצוותים שמחולקים לכל מלון בנוסף לתשתית של מתנדבים. המטרה של "מרגישים בבית" היא להחזיר לאנשים את תחושת המסוגלות האישית, הבטחון, האמון, המעורבות".
לתושבי יישובי העוטף יש צורך להישאר בקהילות שלהם לטווח ארוך יותר, ואם להתייחס לדבריו של שר הביטחון, אפילו לתקופה של שנה. זה זמן ארוך יותר ממה שמפוני הצפון יזדקקו לו, איך נערכים לסייע נקודתית?
"אם יש דבר אחד שלמדנו בסיורים בין המלונות היא שאין דבר אחד שדומה לאחר, ולכן אין תשובה אחידה. את יכולה לפגוש במלון אחד אוכלוסייה מבוגרת, או צעירה, תושבי צפון או דרום או אוכלוסייה מעורבת. אבל אנחנו בהחלט שומעים את הקולות, ומבינים שהתושבים בדרום מבינים שהשהייה שלהם תהיה ארוכה יותר וישנן כבר קהילות שמתארגנות לשהייה כקהילות קבע".
אני מניחה שלקיבוצים קל יותר מתושבי שדרות
"בהחלט כן. לקהילות הקטנות יותר של הקיבוצים זה קל יותר. לשדרות זה קצת יותר קשה, יש הרבה מאד תושבי שדרות שאומרים לנו: יש לנו ממ"ד בבית ואנחנו חוזרים הביתה. אבל התפיסה שלנו היא להפוך את המלונות לכמה שיותר בית עבורם, וכמה שיותר לטפל בכל המפונים, כי אנחנו מבינים שתושב שחוזר היום הביתה יכול להיות בסיכון, החזרה הזו מורכבת ואנחנו משקיעים לשם כך המון משאבים במלונות".
משמרים נורמטיביות
מעבר למעונות היום, החלו בחברה למתנ"סים לקיים חוגים בבתי המלון. "קבלתי באחד הימים טלפון ממשפחה בה שני ההורים נרצחו במסיבה ברעים, ושני ילדיהם שוהים בביתם של הסבא והסבתא בירושלים. שאלו את הילד בן ה- 4 מה יעשה לו טוב כרגע והוא ענה שהוא רוצה חוג ג'ודו.
זה דבר כל כך קטן שמראה על ילד שהוא בריא בנפשו וכל מה שהוא רוצה זה לחזור ולהתאמן במה שהוא אוהב משהו שממלא לו את הנשמה ועושה לו טוב. הבנו שחוגים משיבים את תחושת הבטחון, והאמון ואנחנו באמת שמחים שיש לנו את היכולת לתת לכך מענה. גם ילדי קיבוץ בארי, החלו להצטרף לפעילות הזאת ממש אתמול, וזה היה רגע מאד מרגש עבור כולם".
נקודה נוספת שדואגים לה בחברה למתנ"סים בימים אלה הם בני הנוער. "המצב בשטח הוא שכרגע יש לנו עשרות אלפי ילדים שמסתובבים חסרי מעש, ולא תמיד הראש שלהם פנוי ללמידה גם אם חלקם הולכים לבית הספר" אומרת אלרט, "אנחנו בעצם רוצים לייצר מענה ולהעניק להם מקום להיות בו". את המרכזים עבור בני הנוער פתחו בימים אלה באילת, בטבריה, בנתניה ובים המלח ובקרוב ייפתח מוקד גם בירושלים וגם במוקדים נוספים.
איך זה פועל?
"הקמנו אוהלים ופעילות תומכת ומלווה ואנחנו משקיעים בזה המון מאמצים ואנרגיות. התוצאות לא מאחרות לבוא ומגיעים לפעילויות הללו המון בני נוער לשמחתנו. מבחינתנו ככל שהם יהיו תחת קשר או תקשורת עם אדם מבוגר שיהיה משמעותי בנוסף להורים שלהם בתקופה הזאת אנחנו נוכל למנוע התדרדרות בהמשך. אנחנו משתדלים לשמור עליהם בתוך מערך נורמטיבי, להביא להם הרבה מאד פעילויות פנאי והפגה ועניין. קבלנו כבר אישור להוציא אותם לטיול מחוץ למלונות, קצת לאוורר אותם ואנחנו מנסים להפוך את הסיטואציה הזאת כדי לתת להם בחזרה את הכלים והבטחון העצמי".
הפעילויות כאמור לא מכוונות רק לילדים ובני נוער, אלא גם למבוגרים שבימים אלה מנותקים מביתם אבל צריכים לחזור לאיזו שהיא שגרה לאורך זמן כולל אפילו לעבודה. "אנחנו בונים בחזרה ביחד עם הרשויות המקומיות, את האמון של התושבים, את היכולת שלהם לקחת שליטה בחיים שלהם, להתנדב בחזרה, לדאוג לעצמם, ברמה כזו שאנחנו מצפים שהם יגידו בדיוק איפה הם רוצים להציב את מכונות הכביסה ובאיזה שעות הם רוצים שיפעילו את מעונות היום, שזה יענה על הצרכים שלהם בעת הזאת. זה מאד קריטי".
אף פעם לא היה כזה דבר פה, היה לכם מערך לכל ההתארגנות הזאת בפרק הזמן הקצר? הייתם מתורגלים אליו?
"התפיסה שלנו בימים כתיקונם היא לפתוח מרכזים קהילתיים לכל תושב כמה שאפשר כי אנחנו חושבים שזה חלק מהחוסן. ואף פעם לא חשבנו שזה 'נייס טו האב'. מכיוון שהקשישים חייבים אותו, ההורים חייבים אותו ובפרט בימים אלה. אנחנו אגב, מאד דואגים לצוותים שלנו ושל הרשויות המקומיות שתהיה להם תמיכה ומנוחה".
יש לכם מספיק כח אדם למערך העצום הזה ולכמות כזו של מפונים?
"לחברה למתנסים יש 30 אלף עובדים בפרישה ארצית ו 30 אלף מתנדבים. אני ממש גאה שהאגף שאני מנהלת עובד בקשר הדוק מאד עם פילנתרופיה ועסקים ואנחנו מקבלים תמיכה כספית מאד גדולה וישנם הרבה מאד מתנדבים מהמגזר העסקי שבאים לסייע, אז גם כשאין לנו כח אדם אנחנו מתגברים אותו עם מתנדבים. יש לנו גם מורות חיילות שאנחנו פועלים איתם ביחד יש המון כוחות שפועלים ביחד".
אנחנו נמצאים במצב חירום, אבל האם כבר חשבתם על היום שאחרי המלחמה - היום בו רובנו נחזור לשגרה יחסית רגילה אבל יהיה כאן חלק עצום מהאוכלוסייה שיידרש לשיקום ארוך?
"כאמור התחלנו עם תמיכה מאד נרחבת שקבלנו מפילנתרופיה, והמגזר העסקי שהתגייס עבורנו בצורה מעוררת השראה, ואנחנו מקווים שגם הממשלה תיתן את התמיכה כדי שנוכל לייצר תוכניות של חוסן לטווח ארוך, ולתוכניות שיסייעו להחזיר את תחושת השליטה של אנשים בחייהם. כשאנחנו רואים את אנשי קריית שמונה, שדרות, אשכול, או שער הנגב אנחנו שומעים על אנשים שמחכים לחזור הביתה. וברור לנו שגם כשזה יקרה יהיה להם קשר רציף ותמיכה.
"מה שחשובה פה היא הרציפות בתקשורת, הקשר של בני הנוער עם רכזי הנוער, ועם המתנדבים בקהילה, מנהלי המתנ"סים שלנו, רכזי התרבות והספורט שהם היו עבורם לפני, היו תחת אש, היו עבורם בפינוי וגם יהיו עבורם אחרי זה. הרציפות הזאת מאד משמעותית, זה נותן עוגן ובטחון לאנשים. אני לא חושבת ששיערנו בליבנו שנעבור דבר כל כך קשה, ואנחנו רואים את האימפקט של התמיכה והעשייה ורוצים להגביר אותה כמה שיותר. בסופו של דבר אנחנו רוצים שאנשים יהיו יותר מעורבים, וירגישו יותר מעורבות לקהילות שלהם. ובעיקר אנחנו רוצים את נתיב העשרה ובארי ושדרות וקריית שמונה ושלומי חזקים. כי זה החוסן של המדינה שלנו".