נתוני האבטלה שהוצגו אתמול לחודש אוקטובר האחרון (ב') על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספקים את תחילת זמזום התרוקנות הקופה הציבורית, ומעיבים על התמלאותה. שיעור האבטלה הרשמי אמנם נשאר על 3.4% מכלל העובדים במשק, אך שקלול משרתי המילואים, המפונים מקווי העימות, והיוצאים לחל"ת מעלים אותו ל-9.6%. שיעור גבוה זה ככל הנראה ימשיך ללוות אותנו ככל שהמלחמה תעמיק - כפי שהגורמים הביטחוניים והמדיניים דורשים, והעלות לכך תהיה גבוהה.
כמה גבוהה? מחלקת המחקר של בנק ישראל העריכה לפני כשבועיים כי במקרה קיצון תעלה היעדרות העובדים לבדה למשק כ-9.3 מיליארד שקל בחודש. הבנק המרכזי מעריך את עלות היעדרות כ-360 אלף חיילי המילואים בכחצי מיליארד שקל בשבוע, היעדרות 144 אלף העובדים שפונו מביתם בקווי העימות בכ-590 מיליון שקל לאותו פרק זמן, ועלות השבתת מערכות החינוך ברוב המדינה בכ-1.25 מיליארד שקל, כתוצאה מהיעדרות כ-210 אלף הורים הנאלצים להשגיח על ילדיהם, או לעבור למודל עבודה מהבית.
מערכת החינוך אמנם חוזרת אט אט לשגרה ברשויות המקומיות הגדולות במרכז ובירושלים, וחלק מחיילי המילואים צפויים גם הם לחזור עד סוף החודש למקום עבודתם, אך עלות היעדרותם אינה החלק הארי בעלויות הכוללות של המלחמה. אלו מוערכות בכ-35 מיליארד שקל עד סוף השנה, ועד כ-200 מיליארד שקל למלחמה כולה, בהתאם ליעדיה כפי שהציבה הממשלה. כלומר עלותה הכוללת צפויה לעמוד על כ-41% מתקציב המדינה לשנת 2023 או כ-39% מתקציב המדינה לשנת 2024 (שעדיין לא נערך מחדש).
כספי הקואליציה, לפיכך, כמו גם עלות משרדי הממשלה שנתפרו לקידום מעמד ומשכורת השרים והשרות המופקדים עליהם (לצד אפשרות חלוקת שלל המינויים, התארים ועוד עליהם הם מופקדים) הם רק חלק קטן מהכסף שהמדינה תידרש לו למימון המלחמה וההחלמה ממנה. עצם הישארות הפעילויות הממשלתיות המנותצות כמשרדי ממשלה, רק כדי שהאמונים עליהם יוכלו להחזיק בלשכה, עוזרים ותקציב, הם לא פחות מהכנסת אצבע בעין האזרחים. שהרי כספי המיסים של כולנו נאלצים להמשיך ולממנם כעת, ובעתיד.
כספים אלה לא מגיעים יש מאין, אלא נגרעים מקופת המדינה שכולנו ממלאים באחוזים מעמל כפינו - ואשר ממנו ניאלץ לתת יותר בעתיד הקרוב, לפי ההערכות לעת זו, כתוצאה ממיסים ייעודיים שיוטלו על כולנו למימון המלחמה.
הגזירה שתכביד על כיסנו, עם זאת, נובעת מחוסר הכרת והבנת תפקידו של משרד האוצר כמערכת לאומית, חוסר יכולת לנהלה ככזאת והיעדר קידום מהלכים נדרשים שיקדימו 'כרית ביטחון' ל'מכה כלכלית'. לישראל נדרש תקציב שיאפשר הכלת צרכי המלחמה, תמרוץ המשק במהלכה לעבודה תקינה ככל האפשר, והנדרש ליציאת המדינה מחוזקת כלכלית מהמערכה שנכפתה עליה.
המסר של בנק ישראל לאוצר לפני כשבוע מראה כי המחזיק בקופת המדינה עוד לא שם. כך זה, כנראה, כש'פוליטיקה קטנה' הופכת משרד ממשלתי שאמון על שחרור הצרכים לבניית מדינה, לאתנן פוליטי המכוון לשמירת ישיבת ישבני הנבחרים על עור הצבי.
ייתכן שאנו מחמירים עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', וכי בחדרי חדרים יושבים הוא וצוותיו והוגים תוכניות משמעותיות ואולי אף מהפכניות, ותובעים את קידומן, אך התמונה המצטיירת לעת זו היא אחרת. כך, לדוגמה, הוא עדיין לא התחייב לדחיית כל הכספים הקואליציוניים, הן לשנת 2023 והן לשנת 2024. קריאת הכלכלנים להכריז על 2023 כשנה שהסתיימה ובמסגרתה מעבר כל שקל שעדיין לא יועד ייעצר ויוקצה רק לצרכי המלחמה, כנראה 'מעניינת לו את הפופיק'.
הטבור של שר האוצר כנראה גם לא מתעניין בדירוג של מדינת ישראל, שישפיע באופן ישיר על איכות חיינו ויקטין את כיסנו, שיחל להתרוקן יותר מכספי מיסים שיועברו כתשלומי ריבית על הלוואות המדינה ופחות מתשלומי המדינה לשירותים הנדרשים לכולנו. השקעות זרות בישראל, כדוגמת אלו שתדלקו את ההייטק המקומי והעלו את איכות חיינו, יקטנו גם הם כתוצאה מכך.
בהקשר זה יש לציין 'כוכב' נופל נוסף בשמי הפוליטיקה המקומית, שפעילותו עלולה גם היא לעלות לכולנו בכיס ובתדמית - זו של שר החוץ אלי כהן. 'פליטת הפה' שצוטטה מטעם האחרון בנוגע לפרק הזמן שנותר בשעון החול המדיני עד ללחץ שיופעל על ישראל לסיום המלחמה היא רק אחת הדוגמאות לאיוולת המצטיירת מפעילותו. שר החוץ מיהר להכחיש האמירה בראיונות שונים ואמר כי התכוון למשהו אחר, אך תוצאות פעילות משרד החוץ תחת כהונתו עגומות גם בלעדיה. עיקרן בנטיית מאזני דעת הקהל העולמית לטובת הקמפוסים האמריקאיים הבוערים מאנטישמיות, ותהלוכות הענק ברחבי העולם המערבי הקוראות להשמדת מדינת ישראל. לאלו, יש לציין, יש גם עלויות כלכליות, שחלקן עדיין אינן נאמדות. החל מפעילויות עסקיות ישראליות ושיתופי פעולה הנפגעים בחו"ל, ועד סכנת סנקציות כלכליות שהחלו לרחף מעל ראשה של ישראל.
איום הטלת הסנקציות הכלכליות על ישראל, המותקפת משקם ציניות מרושעת הנובעת מבורות, ניכרת בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני במקרה הטוב ואנטישמיות במקרה הרע, אך כך או אחרת מעידה על כישלון מתמשך בעבודת משרד החוץ. זו, יש לציין, רק נקטפת תחת כהונתו של שר החוץ הנוכחי, אך זה האחרון בולט בחוסר יכולתו להניע את המשרד והכוחות העומדים לרשותו לגיוס הכוח שכבר עומד לצד ישראל - כדוגמת ראשי מדינה במדינות האוהדות, נבחרים אוהדי ישראל במדינות אוהדות פחות, ומענה הנדרש לאותן צעדות פרו-פלשתיניות, על ידי הצגתן כשוליים נבערים.
הכישלון כה גדול, עד כי כל העולם היהודי חש כיום מאוים. השר מתהדר בהצלחותיו הכוללות לחיצות ידי המנהיגים שהגיעו לתמוך בישראל, כאילו והם באו במיוחד לפוגשו או נענו לקריאתו, ובמפגן התמיכה בישראל שהתקיים בצמוד לבית הלבן, כאילו והיה זה הוא שיזם והפיק אותו. באחד מראיונותיו נשאל על כניסת הדלק לעזה, והוכיח שהוא יותר פוליטיקאי ממדינאי. תשובתו הייתה שהוא עצמו מתנגד לכך, והסביר מדוע בכל זאת זה הוחלט.
שר החוץ של מדינת ישראל, הנדרש לעמוד מאחורי פעילותה ולהסביר אותה לעולם, מדגיש שהוא מתנגד לצעדי הממשלה אותה הוא מייצג. זאת, במקום שיסביר מדוע הכנסת הדלק כה נחוצה להמשך פעילות צה"ל, כיצד היא מעידה על מוסריות הצבא הישראלי ועל פעילותו לשמור על החפים מפשע גם בעזה, ולנצל את הנושא כדי להצביע על המענה הצבאי המיועד אך ורק כלפי חמאס ורוחשי רעתנו.
הופעתם של שרי האוצר והחוץ אמנם הומיה, אך לא בטוח שעין כל אחד מהם לציון צופיה. תקוותם, כך ניכר מהופעותיהם, לא אבדה בעיקר בנוגע למשרתם, ובפועל הם מהווים שיר קינה לפוליטיקה הישראלית ולמייצגיה.
מדינת ישראל הצליחה להתרומם מהמכה הביטחונית שקיבלה ושינתה את מצבה תוך תנועה צבאית יסודית וזהירה לעבר ניצחון באחת החזיתות, ולקראת המענה הצבאי המלא הנדרש לחזיתות הנוספות. עליה לעשות זאת גם בהיבטי החוץ והכלכלה. תפקודם של שרי האוצר והחוץ לא הצליח עד עתה לקבל את אמון הציבור הרחב, ועל כן עליהם לפנות את כיסאותיהם, לטובת איושם על ידי בעלי ניסיון ויכולת.
צורך זה מוליד גם את הקריאה הציבורית ליאיר לפיד (שהוכיח עצמו כשר חוץ), אביגדור ליברמן (שהוכיח עצמו כשר האוצר), וראש הממשלה בנימין נתניהו, להתעלות מעל 'הפוליטיקה הקטנה', גחמותיהם האישיות, ומצבורי הטינה האישית, ולייצר יחד אגרוף מנהיגותי אחד, שמכה באויב מחד ודוחף את העורף הישראלי קדימה מאידך.
הציבור הישראלי נכנס כמקשה אחת תחת אלונקת המדינה המדממת, ללא הבדלי דת, גזע, מין ודעה פוליטית, ונבחריו נדרשים ומחויבים לעשות זאת גם כן. כך פועלים מנהיגים. ואם אתם צריכים דוגמא - הביטו לעבר בני גנץ, גדי אייזנקוט, וגדעון סער, שהבינו שאין מקום ל'פוליטיקה קטנה', כי ישראל במלחמה.