"אבא והמטפל שלו התגוררו בנתיבות. ב-9 באוקטובר הוא ארז את הדברים שלו והודיע לי כי המשפחה שלו לוחצת שהוא ישוב. פנינו באופן בהול לרשות האוכלוסין ולחברה שסיפקה לנו את המטפל והובטח שתוך כ-10 ימים יגיע מטפל חדש. אלא שמהר מאוד הבנו כי הבחור לא כשיר להיות מטפל סיעודי, אם כבר - הוא בעצמו צריך מטפל", מספר אלמוג, בחור בן 47.
"אבא לא יכול להתרחץ לבד ומתקשה לעשות המון פעולות בסיסיות. המטפל הודיע לו כי הוא נגעל מלקלח אותו וצרח עליו שהוא מסריח. בהמשך, כל פעם שהיתה אזעקה, המטפל התחיל לבכות ולצרוח, מה שהכניס את אבא לטראומה קשה. השיא היה כאשר הוא התקשר אלי והודיע לי, שאין שום סיכוי שהוא מנקה את השירותים. אבא נכנס לחרדות קשות ובגלל הבחור הזה חלה הדרדרות מאוד גדולה במצב הנפשי שלו. עד שהוא הגיע, מעולם לא שמעתי אותו מדבר על התאבדות. בלית ברירה, נאלצה אחותי הקטנה, לצאת לחל"ת ולטפל באבא 24/7".
העדות הקשה של אלמוג היא דוגמה אחת מיני רבות למצוקה הקשה אליה נכנסו אלפי קשישים סיעודיים ומשפחותיהם, לאחר שהמטפל או המטפלת נמלטו מהארץ, מספר ימים לאחר תחילת המלחמה. הערכות מדברות על לא פחות מ-3,000 מטפלים שנטשו את מקום עבודתם, כאשר חלקם, פשוט ניצלו את המצב - הם מצאו מעסיק אחר, ששילם להם שכר גבוה יותר. ישנם אף מטפלים שאיימו בנטישה, והתנו את הישארותם בהעלאה של שכרם.
אמנם, רשות האוכלוסין נכנסה לתמונה מהר ועשתה לא מעט מאמצים למלא את הוואקום שנוצר, אולם הליך ההכשרה הארוך שנדרש עובד זר לעבור, כמו גם הצורך לוודא כי קיימת התאמה בינו ובין המטופל - הפכה לאחרונה את סוגיית המטפלים הסיעודיים הזרים לקשה אף יותר.
"התחום גם כך סובל מחוליים רבים, אולם תקופת המלחמה הציפה אותם ביתר שאת, נאלצנו באישון לילה לקלוט למרכזים שלנו שפרוסים ברחבי הארץ עשרות רבות מאוד של זקנים וזקנות סיעודיים בגיל השלישי, שנותרו ללא מטפל", מציין רוי זלצר, סמנכ"ל רשת בתי האבות הסיעודיים "בית אור". לדבריו, כבר שנים השוק מתנהל באופן הפוך: "בשל המחסור במטפלים, כל שכן מנוסים ואיכותיים, נוצר מצב בו הם מראיינים את המשפחה ולא להיפך. חלקם מציבים תנאי סף דרקוניים, ומבקשים סכומי כסף לא פרופורציונליים. יש המון ניצול וציניות בענף הזה, והמלחמה חידדה את הבעייתיות שבו".
במה אמורים הדברים?
"לפני המלחמה, שילמנו למטפלת שכר שמגיע ל -11 נטו אבל ב-16/10 היא אמרה שהלחץ לא מתאים לה, והיא זקוקה ליומיים חופש בשבוע", מספרת דנה כהן ומוסיפה, "הסברנו לה שזה בלתי אפשרי כי אימא צריכה ליווי שוטף והיא ביקשה בתמורה עוד 2,000 שקלים נטו בחודש. בהתחלה התחלחלנו אבל כשהבנו שאין לנו ממש ברירה, הסכמנו. החיים של אימא שווים מבחינתנו הכול".
"אין להם בושה, פשוט אין. פתאום, המון מטפלים סיעודיים בבתים התחילו כאילו לשמור שבת ומבקשים תוספת כספית משמעותית, בשביל 'לחלל' אותה", מסביר גורם בכיר בענף. לדבריו "נכון להיום, מי שאין לו מטפל או שלא מצליח לארגן מקום בבית אבות, ישלם כל סכום כדי שיהיה מי שיחליף חיתול או יעזור ברחצה של ההורה שלו".
העול שנופל על כתפי המשפחה שנאלצת להעסיק מטפל סיעודי, גדול הרבה יותר מגובה השכר שמשולם לעובד הזר, מסביר זלצר. לדבריו, מעבר למוצרי ספיגה שעלותם מגיעה ל-1,500 שקל בחודש, יש גם הוצאות רבות על תוספי מזון, תשלום בגין ייעוץ גריאטרי וכו'. בשורה התחתונה - ההוצאה גדלה בסכום שעובר בקלילות את רף 4,000 שקלים בחודש. כך יוצא כי משפחות לא מעטות שילמו טרום המלחמה סכום של 15 אלף שקל בחודש, לעיתים יותר, אך כעת, חלק לא מבוטל מהן, ניצב בפני מציאות בה הסכום המצרפי מגיע ל-20 אלף שקלים. כל האמור לא כולל רכישה של מיטה סיעודית, מזרון לחץ, כיסא גלגלים ועזרים נוספים שמיועדים להתאמת הבית לקשיש הסיעודי - הוצאה שמגיעה גם ל -25 אלף שקלים ולעתים הרבה יותר.
ומה עמדת המטפלים הסיעודיים? בשיחה עם מספר מטפלות שהגיעו לאחרונה לישראל, הן הודפות את הטענה לניצול מכעיס של המצב. "סליחה, מדינת ישראל חטפה מבול של רקטות, וגם אזרחים נחטפים כאן חטיפות לעזה. זו עליה ברמת הסיכון ומגיע לנו תשלום על זה", מציינת מטפלת מהפיליפינים. חברתה חידדה את הנקודה: "בכל העולם יש ביקוש למטפלים לקשישים סיעודיים מנוסים ואנחנו יכולות למצוא תעסוקה גם במדינות אחרות. אנחנו או לפחות אני וגם הרבה מהחברות שלי, לא מוכרות את השירות שלנו בזול. רוצים זול? תעסיקו אפריקאים שיטפלו באבא שלכם".
בסופו של יום, הביטוי 'אל תשליכני לעת זקנה' מתורגם בישראל להוצאה כספית אדירה מצד המשפחות של החולים הסיעודיים: "מדובר על בנאדם אחד, שהמשפחה נותנת לו משמורת על ההורה הסיעודי שלהם, אם הוא קם לא טוב בבוקר כי הוא לא ישן בלילה כמו שקורה לכולם, אם הוא קם חולה או אם אפילו הוא רוצה פתאום ללא התראה לצאת ליום חופש - המשפחה כפופה למרותו לגמרי. המטפלים מודעים היטב למצוקה הזו, ולצערי בגלל המלחמה, יש המון סיפורים של ניצול מאוד מכוער של המצב", מסבירה אורנה לוי, שמנהלת קבוצת וואטסאפ פעילה מאוד שעוסקת באיתור מטפלים סיעודיים.
הנטישה ההמונית של המטפלים הסיעודיים הקרינה כמובן גם על בתי האבות הסיעודיים: שיעור התפוסה שנשק ל-100% טרום המלחמה, זינק אצל רבים מהם ל-120%, ולעיתים גם יותר. "אין כאן בוננזה או ניצול מצוקה, ההיפך: גם בימים רגילים, יש לנו רשימת המתנה, ובכל מקרה, הגדלת מכסת המטופלים אילצה אותנו לבצע התאמות בזמן אמת, שכללו בין היתר תשלום שעות נוספות עבור תגבור העובדים בהיקף משמעותי, ובמקרים מסוימים, גם גיוס כוח אדם איכותי, בזמן קצר ביותר", מסביר אורן דור, יועץ לבתי אבות סיעודיים.
רוי זלצר מסכים: "רשת בית אור ושאר בתי האבות הסיעודיים מתמודדים כרגע עם אתגר לא פשוט: המדינה נקלעה במלחמה הזו לסיטואציה לא פשוטה היא הורתה על פינוי של עשרות אלפי תושבים, שחלקם סיעודיים, לבתי מלון. הבעיה שמלונות לא תוכננו לספק פתרונות רלוונטיים לחולים סיעודיים, כדוגמת ייעוץ גרנטולוגי, השגחה רפואית, וסיוע נפשי מגורמים שמומחים בגיל השלישי. דוגמה לבעיה נוספת שאינה פתירה - רוחב כיסא גלגלים שאינו מאפשר הכנסתו לחדר האמבטיה. המדינה הבינה מהר מאוד שאין לה ברירה, אלא להעביר לא מעט מטופלים למסגרת של בתי אבות סיעודיים".