המלצת מערכת הביטחון וראש הממשלה לאשר כניסת פלסטינים לעבודה בישראל, מוכיחה עד כמה אנחנו מקובעים מחשבתית, חסרי יצירתיות, ולא נעים להגיד, אפילו עצלנים. למה להתאמץ, כשאפשר לשלוף את הפתרון האוטומטי מהמותן.
אבל בימים של שבירת קונספציות, ראוי למערכת הביטחון ולנתניהו, שכבר כשלו באימוץ קונספציה שגויה שהמיטה עלינו אסון נוראי, לקחת קורס קצר בניהול שינער אותם קצת.
עוד לפני שנפנה לשיעור בכלכלה, בואו נבחן את האירוע חסר התקדים שהתרחש פה אתמול. פעמיים ביממה אחת, סירבו שרי הממשלה לקבל את עמדת מערכת הביטחון, השב"כ וראש הממשלה, להחזיר את הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל. עמדה שבדרך כלל מתקבלת בהרכנת ראש נכנעת.
זה התחיל בקבינט הכלכלי-חברתי, שהצביע פה אחד נגד העסקתם בארץ, והמשיך בדיון לילי וסוער בקבינט המלחמה המורחב, שהביע התנגדות גורפת למהלך, וגרם לנתניהו לגנוז את כוונתו לערוך הצבעה מחשש שיפסיד בה.
המשמעות: 100 אלף פועלים פלסטינים, שמפרנסים כ-150 אלף משפחות, בענפי הבנייה, החקלאות והתעשייה, לא מקבלים משכורת כבר חודשיים. מערכת הביטחון המליצה לאפשר להם להיכנס לעבודה בארץ כדי לא ליצור תסיסה בגדה, שעלולה להתהפך על ישראל ולפתוח חזית שלישית, בנוסף לזו שבדרום ובצפון. לכאורה, אנחנו לוקחים סיכון מטורף. מצד שני, יש פה הזדמנות להחליף דיסקט.
"חוק הבסיס בניהול", מסביר ד"ר ישי אשלג, מנכ"ל "וואן ביט" ושותף בחברת הייעוץ "גולדרט", "הוא לא לזגזג בין צדי הקונפליקט, אלא למצוא לו פתרון, וזה דורש חשיבה יצירתית ברמה האסטרטגית והטקטית".
אשלג אומר בעצם, שמדינת ישראל מזגזגת כבר שנים בין כניסת פועלים פלסטינים לעבודה בישראל, חלקם מתחת לרדאר, לבין סגירה מוחלטת של המעברים, בין אם אחרי פיגועים, בתקופות מתוחות, או בחגי ישראל. הזגזוג הזה, שאמור להרתיע את הפלסטינים לפרקים ולהרגיע לפרקים, מעין מקל וגזר כלכלי, לא רק שלא הולך לשום מקום ולא פותר כלום, אלא תוקע אותנו.
אפשר לנצל את המומנטום, כדי להכריז שאין יותר כניסה של עובדים פלסטינים לשטחנו, וכאן צריך לגלות יצירתיות ומעוף שאיכשהו התנוונו אצלנו בחלוף השנים.
אז הנה לכם רעיון יצירתי: בשלב הראשון נציע לרשות הפלסטינית לחסל את מחנות הפליטים, שהם מוקד התסיסה נגדנו, ולהקים לתושביהם עיר מודרנית, דוגמת רוואבי, במרכז הגדה, רחוק מאיתנו. על כל שקל שארה"ב וערב הסעודית ישימו על הפרויקט, אנחנו נוסיף שקל. בהשקעה של כמה מיליארדים ובלי לחשוף אזרחים חפים מפשע לסכנת פיגועים, נספק להם עבודה, חיים טובים יותר ואופק תעסוקתי.
אחרי שהשקענו בהם מחשבה יצירתית, אפשר לחשוב אחרת גם עלינו. כי הקיבעון המחשבתי הישראלי הוא לא רק נחלת הדרג הביטחוני והמדיני, אלא גם האזרחי. התרגלנו שרק פלסטינים וסינים יכולים לעבוד בבניה ורק תאילנדים בחקלאות.
יגידו הקבלנים שאין כוח עבודה זול ומיומן כמוהם. יכול להיות שהם צודקים. אבל כבר היינו בסרט הזה. שכר העובדים הוא המרכיב הכי פחות משמעותי בהוצאה בתחום הבנייה, לעומת ההשקעה בקרקע, תשלומי הריבית ומשך זמן העבודה. אז אם צריך לשלם עוד כמה שקלים לשעה כדי להפחית את התלות שלנו ברשות הפלסטינית, שווה להוציא אותם.
פועלים מיוון יכולים להיות אופציה מעניינת. אולי הם לא זולים כמו הפלסטינים, אבל סביר להניח שיוונים לא ירצו להשתקע פה, כשהמולדת קרובה. גם מדינות מזרח אירופה הן אופציה לא רעה וזולה, בולגרים, רומנים ואפילו פועלים מקזחסטן, מדינות שאינן עולם שלישי כמו הודו, שתושביהן יחפשו מקום טוב יותר לגור בו ועלולים לרצות להשתקע כאן. הם יכולים לעבוד בבניין, בחקלאות ובתעשיה, לתקופה מוגבלת. סינים הם אופציה פחות טובה, כי אחרי שהאמריקאים היו טובים כל כך אלינו, חבל לעצבן אותם.
הדוגמאות שהובאו כאן הן רק אופציה אחת מבין כמה עשרות שאפשר לבחון ברצינות אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות הביטחונית והכלכלית שלנו. מה שצריך זה קצת רצון, ושימוש תבוני בגניוס היהודי, שאת האבק שצבר, כדאי לנער ועכשיו.