פסק הדין ההיסטורי שביטל את התיקון לחוק יסוד השפיטה, הוכרע על בסיס סוגיות מחיי היום יום של עובדי השירות הציבורי. בצד השאלות הגדולות מתחום המשפטי החוקתי, לגביהם נחלקו דעות השופטים, הייתה תמימות דעים רחבה ביחס לחשיבות העסקת עובדים ראויים בשירות הציבורי. שופטי הרוב מביאים בפסיקתם דוגמאות רבות ממשפט העבודה כדי להמחיש את הסכנות שבשלילת עילת הסבירות. כך למשל, השופטת דפנה ברק-ארז פתחה את דבריה בדוגמא מתחום דיני העבודה: "שרה בממשלה הורתה על פיטוריו של עובד ציבור בכיר שהציג עמדה מקצועית שאינה מקובלת עליה.. שאלת אי-סבירות לא תוכל להיבחן על-ידי אף ערכאה שיפוטית במדינה. הייתכן?"
לדברי השופטת ברק ארז, גישתה ביחס להתערבות בחקיקת הכנסת היא מצמצמת ושמורה למקרים קיצונים של שבירת כלים. הטעם העיקרי לכך שמצאה שהמקרה הנוכחי מצדיק ביקורת אקטיבית עד כדי ביטול חקיקה, הוא הסכנה המוחשית לפגיעה בפרט (עובד הציבור).
השופטים אינם מתייחסים בפסיקתם לשורת המינויים הפוליטיים או לפיטורי עובדי ציבור מוערכים על ידי הממשלה המכהנת או מי משריה, אבל הדגש שנתנו לנושא מלמד כי אלו עמדו מול עיניהם. צריך לזכור, כי מדובר במקרה נדיר שבו היועצת המשפטית, עו"ד גלי בהרב מיארה, שהופיעה בפני בג"צ בהליך, כמעט שילמה במשרתה על עמדתה האמיצה התומכת בפסילת התיקון, בעוד הכנסת והממשלה טוענים שיש להגן עליו, והשר רוטמן התחמש בייצוג נפרד כנגד עו"ד מיארה.
לא פלא שסוגיית מינוים ופיטוריהם של בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי שימשה נימוק מרכזי בהחלטת שופטי הרוב לפסילת התיקון. בסופו של דבר, אי אפשר למנות שורה ארוכה של בעלי תפקידים בכירים ואסטרטגים (הרמטכ"ל, ראש השב"כ, נגיד בנק ישראל, מפכ"ל המשטרה, נציבת בתי הסוהר, ועוד), מבלי שיהיה פיקוח שיבטיח שמדובר במינויים מקצועיים וראויים, שלא מבוססים רק על שיקולים פוליטיים. שופטי הרוב מביעים במפורש את חששם מכך שבעלי תפקידים מקצועיים רבים, שנמצאים בצמתים מרכזיים של קבלת החלטות גורליות, יישארו ללא פיקוח כשאין מי שיבטיח שהם בעלי כישורים מתאימים ועצמאות להתנהל.
שופטי הרוב מצביעים על הסכנה העצומה לדמוקרטיה, כאשר מינויים של יועצים משפטיים של משרדי ממשלה (דוגמא שאינה מקרית) ייעשה על בסיס קרבה ונאמנות לשר, ולא על בסיס מקצועי. השופטים מציינים גם את החשש מפני מקרה הפוך בו יועץ משפטי יפוטר רק כיוון שעשה את עבודתו נאמנה.
השופט עמית לא היסס לקרוא לילד בשמו ולהתייצב לימינם של עובדי הציבור באופן הפגנתי: "איננו רואים פחיתות כבוד בתואר "פקיד", ובלבד שיהיה פקיד מקצועי ולא לבלר שתורתו-אומנותו היא בנאמנותו ובקרבתו הפוליטית או האישית לשר הממנה". השופטת רות רונן מצביעה על המקרים הסמויים מהעין, בהם "שומר הסף מקבל מראש החלטות שיישאו חן בעיני הגורם שהוא בעל הסמכות לפטר אותו או לשנות את תנאי ההעסקה שלו", וכך משריין את מקומו. שופטי הרוב מודאגים מאוד מעתיד השירות הציבורי ומבהירים, כי כדי לשמור על עובדים איכותיים ולגייס עוד אנשים מוכשרים, צריך להגן על משרתי הציבור מעריצות שר ממונה ולהבטיח את עצמאותם המקצועית. ללא שירות ציבורי יעיל ומקצועי צפויה פגיעה קשה לציבור כולו, שזכאי כצרכן מרכזי לשירות ברמה הנדרשת.
ההנמקה מתחום דיני העבודה שירתה את שופטי העליון בשני מובנים מרכזיים: ראשית, ההגנה על סמכותם של בתי הדין לעבודה, שמהווים מערכת עצמאית ונפרדת, מחדדת את ההבנה שלא מדובר במאבק של שופטי העליון על סמכותם שלהם, אלא בחובתם לבצע תפקיד של "מנצחים על התזמורת", ולשמור על ריבונות מערכת המשפט כולה. שנית, העובדה שהחלטות מתחום משפט העבודה פוגעות בעיקר בפרט ובזכויות אישיות שלו כעובד - מעצימה את הצורך בהגנה משפטית רחבה יותר, שתגשר על אי שוויון הכוחות בין אדם פרטי לרשות שלטונית. אם עד כה דיני העבודה מילאו תפקיד משני בעיצוב המשפט הישראלי, בפסק הדין המכונן ניתן להם מעמד בכורה פורץ דרך.
עו"ד דפנה שמואלביץ היא מומחית בדיני עבודה המייצגת מעסיקים גדולים במשק