לא חסרים סיפורים מצמררים שקשורים למלחמה בדרום, אבל אחד מהם היה כשסגן אלוף סלמאן חבקה מי שהוביל את כח הפריצה לקיבוץ בארי והצליח להציל חיים רבים של אזרחים, נהרג ברצועת עזה כשלושה שבועות לאחר מכן. הסיפור הזה ועוד רבים אחרים, העלו שוב בתקשורת וברשתות החברתיות את סוגיית חוק הלאום.
כ-80% מבני הנוער הדרוזים מתגייסים לצה"ל, רוב הגברים משרתים בחיילות הקרביים. אחוז דומה של נשים דרוזיות מתגייס לשירות לאומי. זה המקום להזכיר שגיוס הנוער הדרוזי, נחשב כחלק מחוק גיוס חובה. ובכל זאת שני חוקים במדינת ישראל מפלים לרעה את האוכלוסייה: חוק הלאום, וחוק קמיניץ מ־2017 שמאפשר להטיל קנסות של מאות אלפי שקלים על עבירות בנייה.
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי 50% מבני החברה הדרוזית חשים מופלים לרעה כאזרחים במדינת ישראל, וזאת אל מול 28% מהערבים המוסלמים, ו-19% מהיהודים.
על פי נתוני מחקר המרכז והמידע של הכנסת, שיעור האקדמאים הדרוזים בקרב אוכלוסיית הדרוזים בגיל 55-24 (15.1%) נמוך מהשיעור המקביל בקרב אוכלוסיית היהודים והאחרים (27%) ואוכלוסיית הערבים הנוצרים (22.6%), וגבוה מהשיעור בקרב אוכלוסיית הערבים המוסלמים (9.7%). אגב, רק 11% מהדרוזים לומדים מקצועות הנדסה ואדריכלות.
גם השכר הממוצע של גברים דרוזים נמוך ביותר מ-26% מהשכר הממוצע של גברים יהודים: 9,366 שקל אל מול 12,701 שקל. ממוצע השכר בקרב נשים דרוזיות עומד על 4,400 שקל. בנוסף, האשכול החברתי-כלכלי ממוצע של הדרוזים הוא 3.31, כאשר האשכול החברתי-כלכלי הממוצע של יהודים הוא 5.2. כך על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אז אמנם כמעט כל בני הנוער הדרוזים מתגייסים לצה"ל, אבל בניגוד לאוכלוסייה היהודית, רק עשרות בודדות של חיילים דרוזים מוצאים את עצמם בסופו של דבר משרתים ביחידות המובחרות הטכנולוגיות. הסיבה לכך נעוצה בפערים בחינוך, בחוסר מודעות לנושא הלימודים הטכנולוגיים בחברה הדרוזית, מהסללה מובנית בה רוב הנשים שלומדות באקדמיה עובדות בתחום החינוך ובמשרות חלקיות וכל אלה מובילים לכך שבהייטק הישראלי, שחרט על דגלו גיוון והכלה משתלבים רק אחוד אחד בלבד מכלל האוכלוסייה הדרוזית בישראל.
טכנולוגיית השילוב
"אין לנוער הדרוזי אמון במדינה. הם מקבלים צו 8 לצד צו הריסה לבית שלהם, לא מקבלים הזדמנויות שוות בחינוך ובתעסוקה, וסובלים מחוק הלאום.
"החזון שלי הוא שיקום האמון באמצעות שילוב הנערים הדרוזים בסטארט-אפ ניישן הישראלי" אומרת עפיפי מנסור, תושבת עוספיא, בת 26 שבגילה הצעיר מנהלת מרחב גליל מערבי בתוכנית "ניצנים" שמטרתה לאתר ולהכשיר בני נוער בעלי פוטנציאל ואוריינטציה טכנולוגית בתחום התוכנה והסייבר מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ולהעניק להם הזדמנות שווה להשתלב ביחידות הטכנולוגיות המובחרות בצה"ל ובהמשך בעולם ההייטק הישראלי.
תכנית "ניצנים", תכנית של עמותת "בנתיבי אודי" (לזכרו של סגן אודי אלגרבלי ז"ל, קצין קשר בחטיבת הצנחנים שנפל בשנת 1994 בקרב בלבנון ט"ל), בשותפות אגף התקשוב וההגנה בסייבר, אכ''א, בסמ"ח, מערך הדיגיטל הלאומי במשרד הכלכלה, משרד החינוך וגופים פילנתרופים נוספים, הושקה לראשונה בישראל גם בחברה הדרוזית. וגם בימים אלה, בעיצומה של המלחמה, היא פועלת בקרב עשרות בני נוער מכיתה ט' מהכפר עוספיא שבכרמל (ובימים הקרובים צפויה להיפתח קבוצה נוספת בפקיעין).
בני הנוער שבתכנית מקבלים הכשרה טכנולוגית מעשית עד כיתה י"ב - בחינם, שתכין אותם להשתלבות ביחידות הטכנולוגיה והמודיעין המובחרות של צה"ל ובהמשך לקריירה בתחום אם ישאפו לכך. המטרה היא לעשות בחברה הדרוזית את מה שעושה תכנית ניצנים בפריפריות ברחבי הארץ, שילוב של למעלה מ-50 מבוגריה ביחידות הטכנולוגיות בצה"ל וכמובן בהמשך בקריירות והצלחה יתרה בתחום ההייטק והסטארט אפ.
מנסור, מובילה חברתית בתחום החינוך בחברה הדרוזית, לקחה על עצמה להוביל את התכניות האלה בחברה הדרוזית, בשאיפה להגיע בסופו של דבר לכל כפר דרוזי בארץ. "המטרה היא קודם כל להעלות את המודעות לעולמות הטכנולוגיה, הסייבר וההייטק בחברה הדרוזית מגיל צעיר.
"זה לא משהו שהוא מובן מאליו. המשימה אחר כך היא להכשיר את אותם נערים בתקופת התיכון, להוריד את מחסום הפחד שיש לרבים כשהם שומעים על משהו שקשור להייטק או לטכנולוגיה, וכמובן בסופו של דבר לסייע להם להשתלב גם ביחידות מודיעין ובהמשך אפילו לפתח קריירה בעולם ההייטק".
ממהרים להתחתן
התכנית מיועדת בעיקר לנערים, ומנסור מסבירה זאת בכך שבעוד הנשים הדרוזיות יוצאות ברובן ללימודים אקדמאיים ואף מצליחות בכך, אצל הגברים הסיפור קצת שונה.
"רוב הגברים מתגייסים כאמור ליחידות הקרביות, ובחברה שלנו יש להם אחרי הצבא את המחויבות להקים משפחה ובית, לקחת אחריות ובשל כך גם למצוא עבודה במהרה. זו הסיבה שרובם מוותרים על לימודים אקדמאיים. אני מניחה שחשיפה לעולם הטכנולוגיה מגיל צעיר יחסית יכולה לשנות את התמונה. לפתוח בפניהם עולם אחר, עם אפשרויות שוות ערך לכל אזרח צעיר במדינת ישראל, ולגרום לכך שיותר גברים לא יפחדו לצאת ללימודים ולבנות להם עתיד גם בתחום הזה".
הדרך של מנסור לא הייתה סלולה, ובוודאי לא מובנת מאליה. היא גדלה במשפחה חד הורית בעוספיא עם אמא, שלוש אחיות ואח נוסף. "גדלתי תמיד בסיטואציה כזו שלא הייתה ברירה אלא לעזור למשפחה, לתת פוש ולהיות חלק מזה. אבל למרות הכל, תמיד מצאתי את עצמי בתכניות מצוינות.
"ידעתי שאם אני לא אתפתח ואשקיע בלימודים, אישאר בבועה הקטנה שלי. לקחתי על עצמי מגיל די צעיר את הכיוון הזה של העשייה".
אחרי שכיהנה במועצות נוער ותלמידים, והשלימה שנתיים בשירות לאומי, החלה מנסור לעבוד עם בני נוער. "זה התחיל בכיתה י"ב בתיכון אצלנו בכפר, שם הקמתי יחידת נוער לראשונה, תמיד עלתה בי השאלה איך זה שהגברים בחברה הדרוזית לא יוצאים ללמוד. אני לא יודעת למה, אבל התעסקתי בסוגיה הזו מגיל מאד צעיר". על היוזמה הראשונה הזו, שפתחה לה את הדרך בתחום החינוך והעשייה החברתית, היא קבלה את אות ההצטיינות מנשיא המדינה.
מנסור משבחת בין היתר את החינוך הבלתי פורמלי והפעילויות החברתיות מעבר לשעות הלימודים שנכחה בהם בתור ילדה, ובטוחה שהם אלה שסייעו לה לגבש את עצמה בתקופה לא פשוטה ולהבין שהיא מעוניינת להשקיע את חייה בעשייה חברתית. "כילדה שגדלה שם, אני חסידה מאד גדולה של החינוך הבלתי פורמלי, ואם את שואלת אותי, אני רואה חינוך בלתי פורמלי כחשוב אפילו יותר מהחינוך הפורמלי.
"יש אנשים שרואים אותו רק כחינוך חברתי קהילתי, יש שמתייחסים אליו רק כתנועת נוער, אבל בעיני הוא משפיע בצורה אחרת על התפתחות הילד. חינוך בלתי פורמלי יודע לשים את הילד במרכז ולהבין יותר טוב את הצרכים שלו. מחקרים רבים מראים שדווקא הוא זה שמוביל בסופו של דבר למצוינות גם בחינוך הפורמלי, ולאחוזים גבוהים יותר של בעלי תעודות בגרות".
חשיפה לצפון
האתגרים עדיין רבים והקושי הגדול בימי המלחמה הללו ניכר בשל קיצוצים משמעותיים שמגיעים דווקא בתחום החינוך בחברה הדרוזית. מנסור בהחלט מודאגת מכך.
"בסופו של דבר צריכה להיות השקעה גדולה יותר של המדינה, ללא קשר למלחמה. בחברה הדרוזית יש הרבה פוטנציאל הצלחה ולא רבים רואים זאת, יש לנו במה להתגאות, יש הגעה להישגים. החברה הדרוזית כבר רשמה הישגים לא מבוטלים באחוזים גבוהים של מצוינות בבחינות הבגרות, שזו אגב הייתה אחת המטרות שלנו בתחום החינוך, והיא הושגה.
ואני מסתכלת גם על עצמי, כמי שהייתה במקום הנכון ובזמן הנכון, התחלתי מתכנית הצוערים שפתחה לי את הדלת להיכנס לשירות הציבורי ואחר כך הגעתי לניצנים. אני חושבת שלכולם צריכה להיות את ההזדמנות הזאת. ללכת לאקדמיה, ללמוד טכנולוגיה, הייטק, תוכנה, וסייבר. להכין אותם לעולם האמיתי לעולם האזרחות, ולעולם בו ההשתלבות תהיה יותר קלה".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"אני יודעת כבר מגיל צעיר שהייעוד שלי הוא בשירות הציבורי, זה המסר שלי לעולם, זה מה שאני רוצה לתת. אני מכוונת להיכנס למשרד החינוך בעתיד, לאגף החברה הדרוזית ולשנות את המדיניות משם. אני חושבת שיש לנו המון עבודה לעשות, לא רק כחברה דרוזית אלא גם כמי שמגיע מפריפריה והפערים גם כך משמעותיים. אצלנו בחברה לא נהוג לגור מחוץ לכפר, אלא להישאר ולתמוך בו,
זו הסיבה שצריך יותר תכניות של הייטק בצפון, יותר שילוב במקומות עבודה. מי שגר בבית ג'אן למשל, יהיה לו קשה להגיע בכל יום לתל אביב. כך שיש פה עוד זווית שצריך להשקיע בה ואז באמת נראה שינוי".
איך הסיפור של חוק הלאום משפיע על הצעירים בחברה הדרוזית, ובכלל על מוטיבציה?
"זה משפיע מאד. יש משפט שראש מועצה מקומית בעוספיא אמר: אנחנו נאמנים תמיד למדינה אבל לא למדיניות שהיא קוראת לה. אנחנו יכולים לשנות את המדיניות ולא להסכים איתה. אנחנו חלק מהמדינה ותחושת השייכות חשובה לנו ואף אחד לא ייקח אותה מאיתנו. אז החוק מציק וכואב. כשאני מדברת עם חברים שלי אני אומרת להם: אני לא צריכה שאף אחד יגיד לי תודה שאנחנו מתגייסים ותורמים, כי זה מובן מאליו. זו אחריות שלנו ואנחנו חלק מזה. אנחנו צריכים רק את הזכויות שלנו בתור תושבים ואזרחים שווים".
עפיפי מנסור, חברה בימים אלה לצעירים נוספים שפועלים למען החברה הדרוזית וקידום החינוך וההשתלבות בסטארט אפ ניישן הישראלי, ובימים אלה אף קמה קבוצת ווטסאפ של הצעירים, במטרה להנגיש את מקצועות הטכנולוגיה לחברה הדרוזית.
"זה מצליח לשמחתי, ובכל פעם כשניגש אליי נער מאחת התכניות ושואל 'מה הלאה' אני שמחה, כי מבינה ויודעת שעשינו משהו חשוב. המטרה שלנו בשנה הקרובה היא כמובן לפתוח תוכניות נוספות וכמה שיותר. אנחנו דור שמבין מה מטרתו בחיים ומה הוא רוצה, ואני בטוחה שהדור שלנו הוא זה שיצליח לעשות את השינוי הכל כך מיוחל".