תוך כדי התפילה בבית הכנסת בבוקר שמחת תורה, עדכן המאבטח את יצחק וסרלאוף שמשהו נורא קורה בדרום. השר לפיתוח הנגב והגליל, חבר מפלגת "עוצמה יהודית", יצא מיד הביתה, פתח את הטלפון, התעדכן, צפה בסרטוני הזוועה שהופצו ברשת ואמר למאבטח להתארגן, כי יורדים לעוטף עזה. בשב"כ לא אישרו לו לצאת מהבית. כשהודיע שהוא מתעקש, הקפיצו את מפקד תחנת המשטרה המקומית לעמוד ליד הדלת, כדי לעצור אותו בגופו אם יחליט לחמוק החוצה.
"הייתי חייב לעשות משהו", אומר השר הכי צעיר בממשלה, שגילו כגיל המילואמניק הממוצע, 31. "הבנתי שבתי הכנסת בסביבה מנותקים מתקשורת וביקשתי לעבור ולבקש מהם לא צאת ולערוך צעדות, כי לאף אחד לא היה מושג שם מה קורה. ואז התקשרתי לסגן ראש העיר וביקשתי שיפתחו מקלטים.
"בשעה 11 בבוקר התמונה עדיין לא התבהרה, אבל הבנתי שאנחנו באירוע גדול. החלטתי לשחרר את תקציב החירום של המשרד, 12 מיליון שקלים, ולחלק אותו לרשויות העוטף, אופקים ושדרות. מכיוון שכולם היו תוך כדי אירוע, לא התקשרתי אליהם, כי הם היו צריכים את קו הטלפון פנוי, אלא שלחנו מייל עם ההעברה".
כל רשות מקומית קיבלה סכום קטן יחסית.
"נכון, אבל זאת הייתה התחלה של משהו. אנחנו המשרד היחיד שהעביר באופן מידי תקציב גמיש, שנתן להם אוויר לנשימה לצרכים הכי דחופים. ואז הרמתי טלפון לתנועת 'אור' ול'לב אחד' ונתתי שלושה מיליון שקלים להקמת מרלו"ג ציוד למפונים: בגדים, נעליים, טיטולים, מזון לתינוקות. כשעלה הצורך לפנות תושבים משדרות למלונות, הקפצתי אוטובוסים שיסיעו אותם לשם. אבל אז קיבלתי טלפון זועם מפיקוד העורף, שמה שאני עושה לא חוקי, כאילו אני עבריין.
"חטפתי כאפה. לא ידעתי מה המשרדים האחרים עושים, אז הרמתי אל התושבים טלפונים, והתחלתי לרכז צרכים. באוצר לא אהבו את זה, כי צריך לייצר 'קול קורא' שלוקח כמה ימים וכרוך בבירוקרטיה וזמן, שלא היה לי. כשמנעו ממני להעביר כספים, החלטתי להקים חמ"ל עם גופים אזרחיים בר"ג, ודאגתי שיופנו אליהם פניות. את זה נתנו לי לעשות".
עולם הפוך. הממשלה לא יכולה לפעול בגלל חסמים משפטיים, אז היא פונה לעורף האזרחי לעזרה.
"כי גם כשנתנו לי ברקס, עד ששחררו את תקנות החירום, הייתי חייב לעבוד. חילקתי את הזמן. יומיים בחמ"ל בר"ג, ואז עברתי לחמ"ל בב"ש. אמרתי לאשתי שאני אהיה שם כמה שצריך ובמשך שבועיים ישנתי על מזרון במשרד, ביחד עם הנהג שלי. הייתי כל היום בחמ"ל, פגשתי שם ראשי רשויות, שמעתי צרכים, פניתי לגורמים הרלוונטיים והמקצועיים, והרגשתי שאנחנו היחידים שנותנים להם מענה".
מלחמה במשרד
היצירתיות, היוזמה, החריצות והעבודה הקשה השתלמה. בדיונים על התאמות תקציב 2023, כשהאוצר התכוון לקצץ 50% מתקציב המשרד, פנו למעל מ-100 ראשי רשויות לראש הממשלה ושר האוצר במכתב דחוף, בו ביקשו למנוע את הקיצוץ אותו כינו, "תקיעת אצבע בעין לתושבים ולרשויות הנמצאות בחזית הלחימה ממניעים פוליטיים".
הקיצוץ בוטל, אבל המלחמה על המשרד עלתה שלב, כשבדיונים לקראת תקציב 2024, ביקש הדרג המקצועי מהממשלה לסגור 10 משרדים מיותרים, ביניהם גם המשרד של וסרלאוף, למרות המחמאות שמורעפות על תפקודו היעיל מכל עבר. ראשי הרשויות שוב עמדו על הרגליים ואז הוחלט לסגור רק את "הרשות לפיתוח הנגב והגליל".
אם עבדתם כל כך טוב ויעיל, למה באוצר רצו לסגור את המשרד שלך?
"כי עסקנו בעשייה ולא ב-'יח"צ ננצח'... צריך היה לתת את המענה בשעת חירום ולא לרוץ לספר עליו והיו, לצערי, כאלה שלא היו חשופים למה שהמשרד עשה. צריך להגיד ביושר, שגם בתוך הממשלה אנשים לא אוהבים לפרגן. אין לי עניין לתקוף אנשים אישית, אבל יש פקיד אחד במשרד האוצר שרוצה כבר שנים לסגור את המשרד.
"קיבלתי טלפונים מעיתונאים ששאלו, איך רוצים לסגור משרד שאחראי על אזורי הלחימה שבדיוק עכשיו זקוקים לתמיכה ופיתוח. שלחתי אותם למשרד האוצר ונוצר לחץ שהבליט את הניתוק. גם ראשי הרשויות תמכו בנו, כי הם יודעים שאני ענייני. לא חשוב אם הרשות תומכת בי פוליטית, אני אסייע לה. ישבתי עם ראש עיריית רהט, שאי אפשר לחשוד שהוא אוהב את 'עוצמה יהודית' ונתתי לו את המענה שנזקק לו.
"בתחילת הקדנציה, ראשי רשויות היו מציגים לי פרויקטים שהיה נדמה להם שאוהב וישרתו אותי פוליטית. לא הסכמתי לקבל. רציתי לראות רק פרויקטים מחוללי צמיחה, שיביאו תושבים חדשים. אני רוצה לעזור לכולם. אני שר, לא עסקן. בחירום היה לי חשוב להיות אפקטיבי".
איך עשים את זה?
"ראש מועצה מרחבית מרים טלפון: 'יש לי צרכים דחופים'. הגעתי אליו, רשמתי את מה שביקש, חזרתי למשרד וחשבתי איך אני נותן לו פתרון. תוך 48 שעות כבר היה לו מענה. לקחתי 200 מיליון שקלים ששמתי בצד, כדי לממש פרויקטים שחלמתי להגשים. זה לא הזמן לחלומות גדולים, אז הסטתי תקציבים. זה לא כמו בנק. זה תהליך בירוקרטי מייגע, אבל הכרחי היה לעשות את זה.
"בתחילת המלחמה אמרתי ל-99 העובדים: עם ישראל צריך אותנו. הייתה התגייסות מלאה עד השעות הקטנות של הלילה. ביקשתי לרדת לשטח. להיפגש. מבחינתי ראש הרשות יודע מה הצרכים שלו. במשך שנים ממשלות ישראל התייחסו אליהם בפטרונות, הם הגישו לרשויות תוכניות שלא התאימו לאופי ולתמהיל של הרשויות. אני רוצה לשמוע מה הם צריכים. זה יותר מאתגר וכרוך בעבודה יותר קשה וירידה לשטח, אבל זה פי עשרות מונים יותר אפקטיבי. ההקשבה, ההיענות המהירה והפתרונות בנו אמון".
עושים שכונה
עד ה-6 באוקטובר, הציבור הישראלי לא ידע איך לבלוע את וסרלאוף. מצד אחד הוא איש נחמד, נעים הליכות, שקול ורהוט, רחוק מגילויי ההתלהמות של איתמר בן גביר ואלמוג כהן, חברי מפלגתו. מהצד השני, תומך נלהב בכהנא, בגירוש מסתננים וברפורמה המשפטית, מתנגד ללהט"ב ומצעדי הגאווה.
בסוף אוגוסט, כשעבר עם אשתו ושלושת הילדים מדרום תל אביב לכיכר המדינה, במקום לשלוח לו עוגה, תלו השכנים מכתב בלובי, בו פירטו את עשרת הדיברות של השכונה, ביניהן: "לא תרצח - לא בחווארה, לא בדומא ולא בכלל" ו-"לא תענה בלהטב"ק ובזר". הפגנות נערכו מול חלונו באופן קבוע. ככל שחלף הזמן המתיחות גברה, כשהשיא היה בתחילת המלחמה, כשלטענת אשתו נאמר לה שלא יתנו למשפחה להיכנס למקלט המשותף. השכנים הכחישו שדבר כזה נאמר.
הוא מדווח שבחודשיים האחרונים הזירה שקטה. "חלק מהשכנים חששו מאוד מהמעבר שלי לשם. הקרח נשבר ב'בוקר טוב' ו'ערב טוב' ו'נעים מאוד אני יצחק'. אם מישהו צריך חניה כי מגיעים אורחים, אני נותן, ויש גם שיחות רחוב שמתגלגלות לדיונים אידיאולוגיים. הם הבינו שאין לי קרניים".
אתה מכה על חטא על אמירות שלך לפני ה-7 באוקטובר?
"אני אדם של שיח, הידברות והקשבה. כשאני נפגש עם אנשים אני מנתץ סטיגמות. המפגינים נגדי עקבו אחרי כל מילה שהוצאתי. היום אין הפגנות ואין קריאות, חלק מזה נובע בגלל שהם יודעים מה אני עושה ולמי אני מסייע".
ועדיין לא שמעתי חרטה.
"אני לא חושב שחרטה היא מילה מדויקת. אף אחד לא רוצה לחזור לפילוג שלפני ה-7 באוקטובר. על כל המשתמע מכך. היה לי את 'נאום האחדות' בכנסת. סיפרתי שאני מסתובב בביקורי תנחומים, וכן, בחלק מהם אני סופג כעס על המחדל.
"הגעתי למועצה אזורית שער הנגב. באה מישהי ודיברה אלי בכעס גדול. עשר דקות היא עמדה ושטפה אותי. עמדתי, הקשבתי וביקשתי שיביאו לה מים -' ואז היא אמרה לי תודה שהקשבת'. צריך להקשיב. לא לפחד להגיע למקומות רק כי יכעסו עליך".
מצפון לדרום
שני אזורי הלחימה נמצאים באחריות משרדו, הנגב והגליל. שבועיים אחרי הטבח הנורא בעוטף, התחיל לטפל בצפון. "גיליתי שכל הפוקוס בדרום, אבל יש אתגרים עצומים בצפון, פערים בהצטיידות ביטחונית, מחסור במיגוניות, כיתות כוננות בלי נשקים, מרכיבי ביטחון וחשש שתפרוץ מלחמה - וכל העיניים נשואות לראש הרשות, שחייב סיוע ממשלתי.
"עשיתי רוטציה: יום בנגב, יום בגליל. ליישובי קו העימות נתנו תקציב גמיש מידי. תקנו מה שאתם צריכים לטובת מוכנות למלחמה. ואז הגיע שלב המיגוניות. משרדי הממשלה התחילו לגלגל אותן מאחד לשני ונכנסתי לתמונה. אין דבר כזה שראש רשות מעלה בעיה ואני אתחיל לספר לו סיפורים.
אין משרדים אחרים. אני הממשלה, אני בא לשם בשמה ואני אשבור את הראש. הרמתי טלפונים לשרים שוב ושוב וביקשתי מיגוניות. כשראיתי שזה לא עובד פניתי לתורמים ונתתי מאצ'ינג של 24 מיליון שקלים, כי אני משרד קטן. התחלנו להניע את זה. אמרתי להם, שאם הם לא מכירים ספקים, שיגידו לצוו שלי ואנחנו נעזור".
למה רצו לסגור את הרשות לפיתוח הנגב והגליל?
"הרשות היא תאגיד שתפקידו לגייס כסף נוסף מתורמים, עם תקציב נוכחי של 40 מיליון שקלים. סגירת הרשות לא הייתה חוסכת כסף, אלא כאב ראש לאוצר, שלא יכול לשלוט בה. אני נותן לרשות את הכסף. היא לא מקבלת תקציב נוסף. היתרון הוא שעובדי הרשות נמצאים בשטח יום יום ויש דברים שהם יכולים לעשות ואני לא, להפעיל תוכניות שמשרד האוצר בולם.
בחירום השתמשתי ברשות לפתור בעיית כביסות למפונים, כי באוצר לא אפשרו לי. זה מעקף בירוקרטיה שמאפשר לי להיות גמיש ומהיר".
לסיום, בוא נדבר קצת פוליטיקה. נדמה ש"עוצמה יהודית" נמצאת בדרך החוצה מהממשלה. מתי זה יקרה?
"אם נראה שאנחנו לא משפיעים יותר, נשקול את צעדנו".
זה יקרה בקרוב?
"לא יודע. מה שכן, מיום שנהייתי שר, יש שעון חול שהפכו אותו ואני מרגיש שאני חייב לתת בכל יום את כל כולי".
ובסדר היום הזה, אין מקום ללימודי משפטים. אתה בשנה ג'.
"התחלתי את השנה, שילמתי שכר לימוד ואני לא נוכח. אצטרך למצוא זמן כדי להשלים את זה".