פרשת רשות החברות הממשלתיות העסיקה לא מעט את התקשורת, כאשר במוקד העניינים עמד הסכסוך המתוקשר בין השר דודי אמסלם לבין מנהלת הרשות, מיכל רוזנבוים, שהסתיים בהתפטרותה של האחרונה, שהתנגדה לכוונת השר להעביר את הרשות ועובדיה ממשרד האוצר למשרד לפיתוח אזורי שתחת אחריותו.
רשות החברות הממשלתיות היא גוף שמפקח על יותר מ-100 חברות ועמותות, ששווי נכסיהן עומד על כ-235 מיליארד שקל, והן עוסקות בפעילות ציבורית בתחומי החברה, הכלכלה, החינוך, השירותים הקהילתיים והרווחה.
מי שעוד התנגדו למעבר הם העובדים עצמם, באמצעות ההסתדרות, שהיא הארגון היציג של עובדי המדינה (עמם נמנים גם עובדי רשות החברות הממשלתיות). במסגרת זו, ההסתדרות פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים וביקשה להשהות את המעבר עד להשלמת המו"מ שמתנהל בין המדינה (כמעסיקה), לבין ההסתדרות בנוגע להשלכות של המעבר על תנאי עבודתם.
לטענת ההסתדרות, מעבר העובדים ממשרד האוצר למשרד קטן, עלול לפגוע בקידום של עובדי הרשות (אשר רובם ממלאים תפקידים כלכליים), ועומד בניגוד לציפיות שלהם במועד קבלתם לעבודה כאשר הרשות הייתה חלק בלתי נפרד ממשרד האוצר.
בית הדין קיבל את עמדת ההסתדרות ובפסק דין שניתן לאחרונה השהה את המעבר עד להשלמת המו"מ בין ההסתדרות לבין המדינה בנוגע להשלכות המעבר, תנאי עבודתם של עובדי הרשות ועוד. מדובר בפסק דין שלא חורג מהמקובל במקרים דומים - שמירה על המצב הקיים עד להשלמת המו"מ בין הצדדים. יחד עם זאת, ההקשר שבו ניתן פסק הדין, מהווה דוגמה מייצגת לשבר עמו מדינת ישראל מתמודדת במהלך השנה האחרונה.
מצד אחד, התקבלה החלטה על העברת גוף ציבורי, שהוא כלכלי באופיו ולכן מקומו הטבעי הוא במשרד האוצר, אל משרד אחר שלכאורה אין לו קשר לרשות החברות. הרי ברור שהרצון להעביר את העובדים ממשרד ממשלתי כלכלי, שמהווה את האכסניה הטבעית של רשות החברות, למשרד לשיתוף פעולה אזורי, הוא פוליטי לחלוטין ולא נובע מטעמים מקצועיים.
מנהלת הרשות שהתפטרה ציינה בהקשר הזה, שהשר אמסלם רואה ברשות החברות מאגר של ג'ובים לקידום מכרים ואינטרסים פוליטיים. גם בכירי משרד האוצר התנגדו למהלך, והצביעו על היעדר הרלוונטיות של המשרד לשיתוף פעולה אזורי לפעילות שמנהלת רשות החברות הממשלתיות, ועל היעדר המעטפת המקצועית שהייתה לה במשרד האוצר, אשר נדרשת לצורך מילוי תפקידה באופן מיטבי.
מדובר בצעד נוסף שפוגע באמון הציבור בממשלה ויוצר חשש אצל עובדי המדינה ואצל הגורמים המקצועיים, מכיוון שהוא נראה נגוע באינטרסים זרים ובלתי ענייניים. מצב זה יוצר אווירה ציבורית, שמאפשרת לטרפד את המהלך עצמו.
מצד שני, האווירה הציבורית הזאת, שהממשלה לא משכילה להרגיע, מובילה לפגיעה באינטרסים של הממשלה עצמה ובאיכות השירותים שהיא מספקת לציבור, שלא לצורך. הממשלה מנהלת את המערכות הציבוריות במדינה, ביניהן רשות החברות. ככזו (בדומה לגופים פרטיים), היא מוסמכת לנהל אותן בהתאם לשיקול דעתה ולאינטרסים שלה.
במסגרת זו, המדינה החליטה להעביר את עובדי רשות החברות ממשרד למשרד (כפי שכבר קרה בעבר כאשר עובדי הרשות היו חלק ממשרד ראש הממשלה ועברו למשרד האוצר). במסגרת המעבר הזה, עובדיה יישארו עובדי מדינה, שכרם ותנאי עבודתם לא ייפגעו והפגיעה שעליה מלינה ההסתדרות היא באינטרס מאוד מסוים וצר יחסית - מעבר למשרד קטן ושולי יותר ממשרד האוצר.
על השינוי הזה מתקיים כיום מו"מ בין העובדים לבין המדינה ובסופו של דבר, המו"מ יסתיים - סביר להניח שבהסכמות, אבל גם אם לא, למעסיק עומדת הזכות לנהל את עסקו כרצונו. על רקע זה, ההחלטה של בית הדין לעכב את המעבר מיותרת, שכן העיכוב בהשלמת המהלך פוגע בתפקוד העובדים ויוצר תחושת חוסר ודאות.
בכך, בית הדין פגע בחופש של המעסיק לנהל את עסקו, מעבר לנדרש. מדוע לא לאפשר את המשך המו"מ בסוגיה צרה ושולית זו, תוך כדי ביצוע המעבר למשרד החדש? במה ייפגעו זכויות העובדים מעצם ביצוע המעבר והמשך המו"מ כשהם תחת המטריה של המשרד החדש? נדמה שכאשר מנתקים את ההחלטה הזאת מההקשר הרחב שלה (התנהלות הממשלה), ומתמקדים בגופו של עניין, בית הדין היה יכול לקבל החלטה אחרת - החלטה שהיתה מאפשרת לרשות להמשיך ולתפקד כנדרש.
הכותב הוא שותף במשרד דפנה שמואלביץ ושות' המתמחה בדיני עבודה ומייצג מעסיקים במשק