הבנקים הגדולים יפרסמו בשבוע הבא את הדו"חות הכספיים ל-2002, שיצביעו על גידול חד נוסף בהפרשות לחובות מסופקים. ב-2001 הסתכמו ההפרשות בכ-4.7 מיליארד שקל בכל הבנקים, ואילו אשתקד הן זינקו לסכום של 6.5-6 מיליארד שקל. משום כך התשואות על ההון שיציגו הבנקים יהיו נמוכות מאוד. הגורם המרכזי לגידול בהפרשות הוא המיתון הממושך במשק, הפוגע בעיקר בלווים הגדולים, שחלקם אינו מצליח לעמוד בהתחייבויותיו.
עד לפני שנה וחצי, חייהם של הלווים הגדולים במשק היו נהדרים: הבנקים חיזרו אחריהם, העניקו להם הלוואות בריביות מצחיקות ובשיעורי מימון גבוהים; בעסקות של רכישות שליטה הסתפקו במניות הנרכשות כבטוחה עיקרית להלוואה. בשנים נהדרות אלה העמידו הבנקים סכום של כ-30 מיליארד שקל רק לעסקות של רכישת שליטה שנעשו במחירים גבוהים.
את מחיר הנדיבות של השנים 2000-'97 משלמים כיום הבנקים בהפרשות ענק, אבל לא רק הם. גם הלווים הגדולים נתקלים כיום בהקשחה ניכרת של הקריטריונים לקבלת אשראי, במרווחים גבוהים יותר ובדרישה להגדלת ההון העצמי. מנהלי החטיבות העסקיות בבנקים - שי טלמון בבנק הפועלים , ד"ר אהוד שפירא בלאומי ואהוד קופמן בדיסקונט - נוהגים על פי מדיניות נוקשה שהכתיבו להם הדירקטוריונים שלהם, אבל הם גם מצוידים בסדרה של מגבלות שקבע המפקח על הבנקים המסייעת להם להדוף את לחצי הלקוחות.
כאשר מדובר בלקוחות גדולים, שעסקיהם פרושים על פני כל חלקה במשק, אין קושי לדלות מגבלה שתמנע מהם לקבל אשראי מהבנק, ומנהלי האשראי בבנקים לא מהססים לעשות שימוש במגבלות אלה. המגבלה הכללית הנוגעת ללווי הענק היא זו האוסרת על בנקים להעניק אשראי בשיעור העולה על 135% מהון הבנק לששת הלווים הגדולים שלהם. לשם המחשה, ההון העצמי של הבנקים - כולל הון משני - הוא כ-60 מיליארד שקל. מכאן, ששת הלווים הגדולים במערכת יכולים לקבל לכל היותר הלוואות בסכום של כ-81 מיליארד שקל. ככל הידוע אף בנק לא נמצא קרוב למגבלה, אך שיעור המימון של ששת הלווים הגדולים כיום כבר עולה על 100% מהונם של הבנקים.
באשר ללווים גדולים, יש להבחין בין שתי קבוצות עיקריות: הממשלתיים והפרטיים. הקבוצה הממשלתית כוללת את חברת חשמל, התעשייה האווירית, אל על ובזק. לווים אלה משובצים ברשימת ששת הלווים הגדולים בכמה בנקים, אך היחס אליהם שונה, משום שההנחה היא כי הממשלה עומדת מאחוריהם באמצעות ערבויות וביטחונות שהיא מעמידה לרשותם. לא מדובר בסתם חברות ממשלתיות, אלא בחברות אסטרטגיות שכל אחת מהן היא מונפול בתחומה, כך שלמדינה יש אינטרס עליון לסייע להן.
לעומת זאת, לווים פרטיים כמו אליעזר פישמן, אי.די.בי, האחים יולי וסמי עופר, משפחת דנקנר או יצחק תשובה עומדים בזכות עצמם ובמקרה של הסתבכות. הם יכולים לסמוך רק על עצמם, או על הבנקאים שלהם.
נוסף על מגבלת ששת הלווים הגדולים, קיימות גם מגבלות ספציפיות יותר. כך למשל, הבנקים אינם יכולים להעניק אשראי לקבוצת לווים בשיעור העולה על 30% מהונם, וללווה בודד אשראי העולה על 15% מהון הבנק. לכל אחד מהלווים הגדולים יש חברות בעייתיות הסובלות מהפסדים, ממצוקת נזילות או משניהם גם יחד. העובדה שמדובר בקבוצות גדולות ומגוונות מעניקה להן יתרון של פיזור סיכונים, אך אם הקבוצה לא בנויה נכון, קיים חשש גם לאפקט דומינו שבו קריסה של חברה אחת תשפיע על מצבן של חברות אחרות. עד כמה חשש זה מוצדק?
מנהל חטיבה עסקית באחד הבנקים הגדולים טוען כי אין חשש כזה. "אנחנו מראש בנינו את האשראים במטרה שלא יהיה אפקט דומינו בין החברות. מאז משבר הקיבוצים בשנות ה-80 אין ערבויות הדדיות בין חברות. זהו לקח שנלמד ממשבר כור. אנחנו מעדיפים ערבויות של בעלים לחברות שבבעלותם. הטכניקה המועדפת היא שהבעלים ימשוך כסף מחברה אחת וישלם באמצעותו הלוואה של חברה אחרת, אבל לא באמצעות ערבויות הדדיות". לדבריו, גם הקריסה הגדולה של עסקי גד זאבי אינה נובעת מערבויות הדדיות בין חברות: "המבנה של זאבי קרס בלי ערבויות הדדיות כי כל החברות שלו היו דפוקות. בזק לא קשורה ליפאנוטו ולא לבתי זיקוק בפורטו ריקו".
בנקאי בכיר אחר אומר כי ההתייחסות לחברות השייכות לקונצרנים הגדולים נעשית בשני ממדים. הראשון, היבט העסקה עצמה - אם היא כדאית או לא; השני הוא אומדן החוב הכולל של הקונצרן. "בכל פעם שאני מביא לדירקטוריון שלי עסקה הקשורה לאליעזר פישמן, כולם נדרכים", אומר הבנקאי. "על אף שמדובר בעסקות טובות, בחברה איכותית כמו מבני תעשייה שאין לה בעיות של תזרים. ברגע ששומעים פישמן, זה עושה משהו לדירקטורים. אגב, לא רק להם. גם אנשי הביקורת של המפקח על הבנקים רגישים לכמה שמות, בהם פישמן. ואולם תמיד הביקורות בעניינו מתחילות בקול תרועה רמה ונגמרות בקול ענות חלושה".
עיקרון נוסף המנחה את הבנקים ואמור למנוע אפקט דומינו בקונצרנים הגדולים, הוא שיטת המימון המבוססת על מתן אשראי לחברות עסקיות ולא לחברות האחזקה השולטות בהן. "האשראי שחברות אחזקה מקבלות הוא לא כל כך גדול. אנחנו אוהבים לתת כסף למקום שבו מייצרים את הכסף, כלומר לחברת התעשייה או הנדל"ן שיש לה פעילות ממשית ובה מיוצר הכסף, ולא לחברה האם שלה", אומר מנהל חטיבה עסקית באחד הבנקים.
האם דברי הרגעה אלה אמורים להשאיר את הבנקאים בראש שקט לקראת השנה הקרובה? בהחלט לא. כאשר שואלים בנקאים העוסקים במתן אשראי אם הם ישנים בלילה, התשובה המתקבלת בדרך כלל היא: "משלמים לי כדי לא לישון בלילה". ואולם המסר שהם מנסים להעביר הוא, שגם אם חברה או שתיים בקונצרן גדול מתמוטטות אין סיבה ממשית לקריסת הקונצרן כולו.
תורמת לכך הגישה הנהוגה כיום שלא למהר לממש ביטחונות במהירות ולגרור את הלקוח לבית המשפט, כי שם עשויה להיפתח תיבת פנדורה. "כמדיניות אנחנו אוהבים להיפרע מתזרים מזומנים ולא ממימוש ביטחונות. אני לא יודע לגמור פרויקטים, אני לא קבלן. אבל לפני שאני מפסיד את השקל הראשון, חברת הבנייה מפסידה את ההון העצמי שלה", אומר בנקאי בכיר. ומה יעלה בגורלו של איש עסקים או קונצרן שהסב לבנק נזק כב
"מי שמחקתי לו כסף, לא יקבל הלוואה גם אם יביא פיקדון במזומן"
סמי פרץ
19.3.2003 / 10:54