"טורקיה שוק ענק לחקלאות אבל לא נשקיע שם. גם לא בירדן או מצרים"

כמעט ארבעה חודשים בתוך המלחמה ושוב עולה הסוגייה המדאיגה של הבטחון התזונתי של מדינת ישראל. בין אם זה חרם, בין אם אלו החות'ים, שגורמים לעיכוב סחורות בדרכן לישראל, בין אם אלה חברות שהפסיקו ואולי יפסיקו בעתיד לשנע לכאן סחורה. וזה עוד לפני שדיברנו על החקלאים הישראלים, שעדיין אין צפי לשובם אל המטעים שנמצאים בקרבת הגבול בצפון ובדרום. נוסיף לכך את העובדה שאין עדיין צפי לסיום המלחמה ואפשר כי לא יהיה מנוס מפתיחת חזית נוספת בצפון, וניווכח שגם היבולים של השנה הבאה בסכנה.

כשאני מזכירה לאורי פדרמן, מנכ"ל קבוצת Gat Fertilizers, יו"ר קפה לנדוור ו-Doppio Coffee אשר בבעלותה חברות בתחומי המזון והחקלאות בארץ ובעולם, את תקופת הקורונה, הוא אומר שאמנם זו היסטוריה, אבל היא שוב חוזרת. ומה אנחנו עושים עם זה? לא הרבה בינתיים וחבל.

"הביטחון התזונתי של ישראל נמצא בסכנה אמיתית, ומה שיכול להציל אותו זה ענף האגרוטק", אומר פדרמן, "המלחמה הבהירה לנו שאסור להיות תלויים בייבוא חיצוני, ואחת המשימות החשובות של המדינה בימים אלה היא השקעה גם מצד המדינה כל עוד זה לא יקרה עלול להיווצר מצב שלא יהיה אוכל לאזרחים."

זו מגמה שהולכת ומתפתחת רק בישראל?
"מה שקרה עוד לפני הקורונה הוא תהליך גלובליזציה והתייעלות שהתקיים במקביל בכל מיני מקומות בעולם. מפעלים וחברות הבינו שהרבה יותר כדאי להם מבחינה כלכלית לייצר במקום אחד, לשנע למקום אחר ולהוריד עלויות עד כמה שאפשר. זו הייתה תקופה שכל מה שהעסיק את כולם היה הורדת העלויות הכלכליות, וניצול מקסימלי של רווח. אז העסק הזה עבד באמת נפלא עד שפרצה המגיפה והדברים החלו להשתנות".

מדינות החלו להסתגר, גבולות נסגרו ואני זוכרת שגם בישראל התחילו לדבר על היום שאחרי, ועל כך שאנחנו חייבים ליצור פה תעשייה מקומית חזקה.
"זה קרה בהרבה מאד מדינות. באיחוד האמירויות למשל, הם פתאום מצאו את עצמם עם 95% ייבוא מתוך כלל המזון במדינה ושמו להם למטרה בשנים הקרובות להגיע לפחות ל- 20% של ייצור עצמי על ידי הקמת מפעלי מזון וחקלאות. זה קרה גם בישראל. את זוכרת את האונייה שנתקעה בסואץ ויצרה פקק מטורף? זה היה בסך הכל עניין של כמה ימים, והעלה את כל המחירים בצורה דרסטית, וזה קרה עוד לפני כל הסיפור הזה עם חות'ים כרגע.

"כמובן שבזמן המגפה גם מדינות נוספות רצו לוודא שתהיה מספיק אספקה לתושבים שלהן, לכן הפסיקו לשנע ולייצא. זה היה שילוב בין הפחד מהעברת הקורונה לבין הפחד מכך שלא יהיה מזון לתושבים עצמם. כל אחד שמר אצלו את מה ששלו והעולם השתנה".

שלוש שנים וחצי קדימה והנה אנחנו נמצאים כמעט באותו המצב. הבעיה היא אולי רק שלנו בשלב הזה, אבל אנחנו כן רואים התעוררות והבנה שהחקלאות המקומית נחוצה.
"רק עכשיו הרבה מאיתנו רואים שבעקבות מה שקרה באוקטובר ובפרט העובדה שהחקלאות שלנו נמצאת על הגבולות, אנחנו צריכים לחזק עוד יותר את התעשייה המקומית. ואכן הייתה התעוררות מאד גדולה ומשמחת בנושא הנושא בעיקר בקרב אנשים שמעולם לא ביקרו במטע חקלאי ופתאום מצאו את עצמם עובדים וקוטפים ועוזרים לחקלאים. מהבחינה הזאת זה עשה שירות טוב לתעשייה המקומית כי זה חיבר את האנשים אליה, גרם להם להבין שבסופו של דבר זו הבחירה הנכונה שהם צריכים לעשות.

"אבל ההתעוררות בקרב האנשים ה'רגילים' נקרא לזה ככה, עד כמה שהיא מאד חשובה ורלוונטית, היא לא מספיקה. אם לא תהיה תמיכה מהמדינה ואם לא יעבירו עוד משאבים לתעשיית האג-טק, לכל הפיתוחים שמשכללים גם את עבודת החקלאי והיבול, זה לא יעבוד".

כאמור, פדרמן חש אכזבה גדולה בכל הנוגע להשקעה של המדינה באחד התחומים החזקים שלה, אגרוטק (או אגטק, אם תרצו - שילוב של חקלאות עם טק) ומסביר שישראל לא מודעת לאימפקט שהיא עושה בעולם בתחום הזה. "הסיבה שאנחנו צריכים לחזק את ההשקעה באג-טק כאג'נדה הרבה יותר ממה שקורה היום בשטח, היא שזה תחום שאנחנו מובילים בו ועיני העולם נשואות אלינו".

ועושים את זה. לא מספיק בעיניך?
"אנחנו צריכים למתג את ישראל כמעצמה לא רק בסייבר, ובתעשיות הנשק ובכל התחומים שכרגע אנחנו רואים אקסטרה השקעה בהם, גם אם בצדק. לא רבים יודעים, אבל יש לישראל יתרון יחסי מאד גדול גם בתחום החקלאות ביחס למדינות מובילות בעולם מבחינת פיתוחים וסטארטאפים, ומעורבות של ישראלים בפיתוחים הגדולים ביותר בחקלאות. ממקום עשירי שהיינו בו בשנים האחרונות, הגענו למקום רביעי בעולם בתחום. יש פה נקודת פתיחה שחבל שתתפספס".

איך קרה שהמדינה הקטנה שלנו הגיעה לדירוג במקום כל כך גבוה?
"אנחנו לא הולכים להתחרות עם מדינות כמו פרו או ספרד או מרוקו מבחינת כמות אבוקדו או תפוזים. אין לנו סיכוי להתחרות איתם בקטע הכמותי, אנחנו מדינה קטנה ומה שאנחנו מגדלים פה בכל המדינה, זה רק שטח של מטע שם. אבל אנחנו כן יכולים להתחרות באיכות, ובטכנולוגיות המאוד יעילות ומתקדמות שעוסקות יותר בקיימות, או דשן, השקייה בהתזה וכיוצ"ב".

"כשאני מגיע למרוקו, או לפרו ואני מסביר שאני עוסק בחקלאות מתקדמת ויש לנו בפרו למשל מפעל לפיתוח דשן נוזלי, משהו שעד 2019 בכלל לא היה מוכר שם, מסתכלים עליי ממקום מאוד גבוה, עליי כישראלי. המיתוג הישראלי והפיתוחים ככל שתהיה להם יותר השקעה, כך הם ייצרו אימפקט חזק יותר שישפיע גם על מה שקורה בתוך המדינה וגם מחוצה לה".

כשאתה מדבר על השקעה אתה מדבר על תקציבים ישירים?
"לאו דווקא תקציבים ישירים, יש המון דרכים לעודד פה פיתוח של חקלאות החל מהחקלאי עצמו ועד סטארט אפים ופיתוחים אחרים. אנחנו לא שמים מספיק השקעה. אם מדברים עם מקבלי החלטות בעמדות בכירות, מגלים שזה לא בעדיפות הגבוהה ביותר שלהם. הם מדברים כרגע על תעשיות הנשק על רפאל ואלביט שזה מנוע מאוד חזק, והפוד-טק והאג-טק שני נושאים שמשלימים זה את זה, נדחקים הצידה".

אז מה הפתרון? פדרמן מציע מציע לדוגמה הטבות מס שזה אמנם נשמע טריוויאלי אבל קריטי בכל הנוגע לפיתוח חלקאות בישראל. ואם לא בכסף ישיר אז דרך סובסידיות שנותנים לחקלאים כדי להשקיע יותר בכל המערך הטכנולוגי של החקלאות. עוד תחום שממעטים להתייחס אליו.

"חקלאות היום זה לא רק חקלאי שחורש עם טרקטור ומפזר את הדשן בעצמו באדמה. הפיתוחים מתקדמים ואחד ממפעלי הדשן שלנו למשל מציע פתרונות מתקדמים לחקלאים שגם מקדמים אותם הן מבחינת הקיימות והן מבחינת שיפור איכות היבול והעקביות. בחקלאות המודרנית יש עבודה הרבה יותר מדויקת ומחושבת, ישנם פיתוחים שיכולים לומר לחקלאי בדיוק באיזה חלק במטע חסר דשן או מה בדיוק חסר".

אתה בעצם אומר, שככל שהחקלאים יעבדו בשיטות יותר מתקדמות כך יהיה אפשר בשטח קטן לצורך העניין ליצור כמות גדולה יותר של יבול?
"קודם כל בהחלט. אם תהיה מספיק השקעה חקלאים יכולים להשקיע הרבה יותר במערכות מתקדמות, מערכות טפטוף או דשן איכותי יותר כדי שיהיה יותר יבול, ויותר דונמים מניבים שהם מייצרים. כשאת עובדת בחקלאות שהיא נכונה והמדינה רתומה לכך גם, כולם מרוויחים מזה. קחי לדוגמא חקלאי בספרד או בכל מדינה אחרת, יש חקלאים שלא משלמים על המים. בישראל למשל, לא רק שהחקלאים משלמים על מים בתוך השטח שלהם, אלא משלמים על מים מושבים שעברו מחזור. מים שבכל מקרה אין מה לעשות איתם. יוקר המחייה מתחיל גם ביוקר הייצור".

לחברה מפעל בקריית גת בדרום ובאלון התבור בצפון, והוא מספק דשן נוזלי לחקלאים בין היתר באזורי העימות. מפעלי הקפה שלהם ממוקמים באשדוד ובחולון, אבל אתגרי המלחמה לא פסחו גם עליהם. "אין לנו מה להתלונן כי אנחנו לא יושבים ממש על הגבול אבל בהחלט הרבה מהלקוחות שלנו, בין אם בחקלאות ובין אם בקפה נפגעו מזה. כל הקיבוצים בעוטף הם לקוחות שלנו, גם בצפון יש לנו המון לקוחות על הגבול ובחודש הראשון זה היה אפילו מאד מסוכן מבחינת שינוע סחורה בשטח פתוח, אבל כמובן שעשינו את זה".

כחברה בין לאומית שיש לה ייצוא גדול, מפעלים גם בספרד וגם בפרו, איך האינטראקציה בתקופת המלחמה?
"אין לנו יותר מידי אינטראקציה ברמה הזו, אנחנו עובדים הרבה עם שווקי המזרח, עם תאילנד, ווייטנאם וסין, דרום אמריקה ואפריקה, אבל כן יש שינוי מחשבתי בכל הנוגע להשקעות ולרכישות. טורקיה למשל היא שוק ענק לחקלאות אבל לא הייתי הולך להשקיע שם ולא לבנות שם מפעל ולא משנה מה העלויות. גם בירדן היו לנו כל מיני הזדמנויות לאחרונה והחלטנו לא לעשות שום דבר, כנ"ל גם במצרים. יש פה נקודה בה אני לא מרגיש בנוח לעשות את הדברים האלה בתור ישראלי ולכן יש פה שינוי מחשבתי גם שלנו".