כמו סוציולוגים ואנתרופולוגיים ארגוניים אחרים שעוסקים בתרבות, גם אני לא עוסק בנבואה ולכן אני לא יודע איך בדיוק ייראה שוק העבודה בישראל אחרי המלחמה. עם זאת, בירור של מה שקורה עכשיו בעולם העבודה יוכל אולי לסייע במשהו.
ראשית, עם פרוץ המלחמה בעזה ניכרת חזרה לתרבות העבודה מהבית, להתכנסות לעבודה יותר גמישה (בית-משרד) וכל זה לאחר שחודשים לפני המלחמה, עם התרחקותו של משבר הקורונה הייתה מגמה ברורה של חזרה מלאה למשרדים.
בעיקר, בולטת כיום "תרבות פטריוטית" בחברות ובארגונים שמתמקדת פחות בדברים נוצצים כמו כנסים וחופשות ענק ויותר בתרומה לחברה הישראלית, למשל דרך רכישת מוצרים מעסקים שנפגעו, תרומות ישירות, ותמיכה במילואימניקים. התרבות הפטריוטיות משקפת גם אזרחות ארגונית טובה מצד עובדים המוכנים לתרום לארגון מעבר למבוקש. בחברות בהן עובדים ועובדות, כולל מנהלים ומנהלות רבים נמצאים בחזית הקרב, אלו שנשארו בארגון לוקחים על עצמם אחריות גם בתחומים שלא עסקו בהם בעבר. לתופעה הזו מתלווה גם אלמנט תרבותי חדש שמבטא עמדה לפיה 'אולי לא צריך ניהול כל כך אקטיבי", כפי שמקובל. מציאות המלחמה מראה שלעובדים יש אחריות לא פחותה מזו של מנהלים אז מדוע לנהל אותם כל הזמן.
כחלק מהתרבות הפטריוטית, הרגשנית - זו המבוססת על "אנחנו" ו"הם", אנו מוצאים התגייסות לאומית מואצת לטובת המלחמה עד כדי כך שנוצרת מעין נורמה בארגוני עבודה לפיה לא נוח "לחזור לשגרה" בלי פעולה התנדבותית. כולם רוצים להיות חלק מהלחימה, בצבא או בארגונים אזרחיים. ניקח לדוגמא את עניין הסמלים. בכניסה למוסדות ולארגונים ניתן למצוא את השלט "ביחד ננצח" ואת תמונות החטופים והחטופות. אנו נתקלים בחטופים ובחטופות גם בכניסה לאתרים וירטואליים של ארגונים או לכתובות אימייל בהם קופצים ("פופ אפ") תמונותיהם ומניין הימים בשבי. אלו מאפיינים חזותיים בעלי עוצמה המפתחים ומטפחים תרבות פטריוטית לאומית וארגונית.
התרבות הפטריוטית שארגונים שותפים לה היא נוקבת וישירה כיום הרבה יותר מאשר בעבר. בעבר, ארגונים כמו אוניברסיטאות או מפלגות שמאל היו סובלניים יותר והכירו בסבלו של האויב. היום, לאחר טבח ה-7 באוקטובר ההתייחסות (לפחות הרשמית) היא במובהק חד צדדית. באוניברסיטאות הדבר בולט במיוחד כשהתרבות הפטריוטית תפשה במידה רבה את מקומה של התרבות האוניברסלית. האוניברסיטאות נרתמו למאמץ המלחמתי הקולקטיבי המקומי באמצעות פעולות הסברה בעולם, תמיכה ללא סייג בסטודנטים ובסטודנטיות לוחמים ובאנשי קבע כמו גם ויתור על קורסים.
לצד כל זה, מתפתחת גם מה שאגדיר כאן "תרבות של חשש". מצב המלחמה הביא בחברות בינלאומיות (מייקרוסופט, אפל, גוגל למשל) לאמפתיה כלפינו, במיוחד בארה"ב. אולם מנגד, הוא הפך מקור לתוקפנות מצד קבוצות פרו-פלסטיניות (או ליתר דיוק, שמאל פרוגרסיבי) המביעות דעות אנטי-ישראליות קיצוניות.
יתכן שהתוקפנות הזו מביאה לחיזוק התרבות הפטריוטית בשוק העבודה, אולם בקרב חברות עסקיות ישראליות, בעיקר בעולם ההייטק ולא רק, היא מביאה גם לחשש גדול מהמצב הכלכלי העתידי. כפי שאנו למדים, בתרבות החשש שמתפתחת בעולם העבודה בולט עולם מושגים העוסק בשאלות כמו האם חוסר היציבות שמביא עמו מצב המלחמה והסגירה של מרכזי פיתוח קיימים ימשיכו להשפיע על הירידה בהשקעות חוץ, שיתופי פעולה עם חברות מחו"ל, גיוס עובדים, סבבי מימון.
כפי שהמחקר מלמד, עולם מושגים מסוג זה מפריע מאוד לצמיחתן של תרבויות המקדמות התפתחות, יצירתיות וחדשנות (תרבות החשש החלה להתפתח עוד לפני המלחמה, עם ניסיונות הממשלה להעביר את הרפורמה המשפטית, אולם היא התחזקה מאוד מאז תחילת המלחמה).
עד כה נגעתי באלמנטים התרבותיים שניתן לזהותם כבר היום. האם הם יישארו גם בטווח הארוך או שאולי נחזור די מהר למציאות שלפני המלחמה?
דפוסים תרבותיים הם לא אמיתות מוחלטות, עובדות, דבר קבוע ויציב אלא דבר משתנה. אי לכך, סביר להניח שחלק מהדפוסים התרבותיים הללו ייעלם וחלק אחר יישאר ויארגן את התרבות בשוק העבודה. למשל, בקרב חוגים אקדמיים ספציפיים קיים חשש (ובחוגים אחרים ציפייה) שהאוניברסיטאות בישראל יהפכו פָחות אוניברסליות ויותר פטריוטיות.
ניתן לצפות גם שתרבות העבודה מהבית לא תעלם הפעם במהרה משום שהתפתחה בזמן מלחמה וערבות הדדית שעשויים לגרור אחריהן יחס מתחשב ואמפתי יותר מצד ארגונים לרצונם של עובדים לעבוד מהבית.
האם התרבות הפטריוטית בחברות עסקיות תישמר? ההערכה שלי שבטווח הקצר התשובה היא כן. נראה יותר השקעה בסביבה, בתרומות לפרויקטים לאומיים ופחות בטיפוח עובדים. עם זאת, בטווח הארוך נחזור ככל הנראה ונִידָמה למקובל במדינות מערביות שמשקיעות ברווחתם של עובדים ככלי להעלאת פריון.
ולבסוף, האם תרבות החשש תעלם או שמא תשפיע על הדרך שבה חברות ישראליות עושות עסקים? על פניו, נראה שייקח שנים עד שתרבות החשש תעלם וארגונים יחזרו לעבוד באופן חופשי ויצירתי, ירגישו מבוקשים כמו בעבר ויפתחו קשרים עסקיים מתוך ביטחון עצמי. הדבר נכון קודם כל לארגונים שעסקיהם מבוססים על קשרים עם גורמים מחוץ לישראל כמו חברות הייטק, אוניברסיטאות, מכוני מחקר ואולי אפילו התעשיות הביטחוניות.
הכותב הוא חוקר בבמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ומומחה בפיתוח ארגוני