בשנים האחרונות חל גידול של אלפי אחוזים במספר ההליכים הייצוגיים שהוגשו לבתי-המשפט ואשר עוסקים בנושאי נגישות.
הליכים כאלה נפתחים באופן סדרתי, לרוב על-ידי אותם גורמים המעתיקים את אותן טענות מהליך להליך. המשותף להליכים אלו, הוא כי הגשתם לא מצריכה השקעה משמעותית בבדיקת בית העסק ואופן ההתנהלות שלו בתחום הנגישות. לצורך הגשתם מספיק לעיתים עיון קצר באתר האינטרנט של בית העסק, כאשר מגיש הבקשה לא מגיע כלל פיזית למקום.
עניין נוסף המשותף לבקשות אלה, הוא הפטור מתשלום אגרת בית משפט. החל משנת 2018, נקבעה חובת תשלום אגרה בגין הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, אולם בקשות בנושאי נגישות אינן מחויבת בתשלום אגרת בית משפט, ובצדק לטעמי.
אלא שדומה כי השילוב של מתן הפטור מתשלום אגרה, יחד עם הקלות והמהירות שבייצור עילת תביעה בהליכים מסוג זה, יצרו מצב אבסורדי במסגרתו אין ספור בקשות מוגשות בפס ייצור כשהן מועתקות אחת מן השנייה. על פי רוב מרביתם של הליכים אלה מסתיים בהסדרי הסתלקות מתוגמלים הכוללים תשלומי שכר טרחה וגמול לתובעים.
למרות יוזמות כאלה ואחרות, עד כה מצב הדברים האמור לא הוסדר ע"י המחוקק, כך שהפתרון לפתרון הבעיה נותר בידי בתי המשפט, אשר בידם לפסוק גמול ושכר טרחה, רק במקרים בהם קיימת תועלת אמיתית לציבור, ובכך לייצר את המסלול הנכון להגשת תביעות מסוג זה במקרים מתאימים בלבד.
מקץ שנים של חסר חקיקתי בהם הפכו בקשות מסוג זה, לבקשות הנפוצות ביותר בעולם התובענות הייצוגיות, ניתן לאחרונה על ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב פסק-דין שאיגד תחתיו סדרת הליכים ייצוגיים בתחום הנגישות.
באותם הליכים, שהוגשו ע"י אותו מבקש ואותם עורכי דין, "התעניין" המבקש או "חיפש" באינטרנט עסקים בתחומים שונים: משירותים רפואיים, דרך עסקים בתחום האופנה ועד בניית פרגולות. ביחס לכל אותם העסקים, המבקש נתקל לטענתו בהפרות שונות של תקנות הנגישות. את הקיפי הנזק המוערך לציבור העמיד המבקש על סכומים הנעים בין 1.6 מיליון שקל ל- 7.8 מיליון שקל ביחס לכל הליך.
בהמשך לכך ועוד בטרם הגשת תשובה, גובשו הסדרי הסתלקות, כאשר בכולם סוכם על תשלום שכר טרחה וגמול למגישי הבקשה בסכומים העומדים על כמה אלפי שקלים.
בפסק-הדין שניתן ביחס לכל אותן הבקשות באופן מאוחד, בית המשפט התייחס לכך כי לא מדובר בהפרות מהותיות של תקנות הנגישות, וכי אלה ניתנות לתיקון עם הפניית תשומת לב המפר. העובדה שאותם עסקים הסדירו במהירות את אותם ליקויים עליהם הצביע המבקש לאחר הגשת הבקשות, העידה בעיני בית-המשפט, על כך שאם היו מסבים את תשומת ליבם לעניין זה טרם להגשת הבקשה, הם היו פועלים בדיוק באותה צורה.
בית-המשפט התייחס לעובדה כי המדובר בבקשות שהוגשו נגד עסקים קטנים ולעוגמת הנפש וההוצאות שנגרמות לעסקים קטנים אשר נגדם נפתח הליך מסוג זה ואף קבע, כעניין עקרוני, כי טרם הגשת בקשות העוסקות בנושאים של היעדר פרסום הצהרת נגישות, היעדר פרסום הסדרי נגישות והיעדר פרסום פרטי רכז נגישות, חלה על מגיש הבקשה חובה לבצע פניה מוקדמת אל העסק שאותו הוא מבקש לתבוע.
לאור עמדתו העקרונית אישר בית המשפט את הסתלקות המבקש מאותם הליכים, אולם דחה את הסכמות הצדדים לעניין תשלום שכ"ט וגמול, למעט תשלום בסך של 1,000 שקל המשקפים עלות של משלוח מכתב התראה.
לעניות דעתי, את אותו פתרון אלגנטי של בית-המשפט המספק מענה חלקי למצב הדברים שנוצר בעקבות ריבוי הבקשות בתחום זה, ראוי ליישם גם ביחס לליקויים אחרים בתחום הנגישות שאותם ניתן לפתור בקלות ובמהירות לאחר התראה מתאימה, בטרם הגשת בקשה לבית המשפט.
על אף שמדובר בפסק-דין שאינו קובע הלכה, אינו מחייב בתי משפט מחוזיים אחרים ומשמש כפסק דין מנחה עבור בתי המשפט השלום, ברור כי מדובר בפסק דין חשוב, אשר יש בו כדי לכוון את הדרך להליכים הרבים המוגשים בתחום זה ואולי לסנן בין אלה הראויים לדיון ובדיקה לבין אלה שאין בהם שום תועלת ממשית.
הכותב הוא שותף בפירמת עורכי הדין ארנון, תדמור-לוי ומומחה בתחום הליטיגציה ותובענות ייצוגיות