בואו נדבר רגע על אולטימטום. מה זה אולטימטום? דרישה סופית, שאינה עומדת למו"מ, תלויה בפרק זמן קצוב, ובקצה שלה איום ממשי, שיתממש אם לא תבוצע. אפשר להמשיל אותו לאקדח טעון שמונח על השולחן, במרחק של אצבע על ההדק, שברגע פקיעת הדד ליין יוחלט אם ללחוץ עליו או לא. כלי שמי שמשתמש בו יודע שבשעת אמת הוא יהיה חייב ללכת עד הסוף.
מכל האופציות שעמדו לפניו, והיו טובות ומחייבות פחות, בחר שר הכלכלה, ניר ברקת, להציב אולטימטום ל-14 חברות המזון, שייקרו מוצרים בתחילת פברואר, משל היה דון קורליאונה. אבל במקום אקדח טעון בכדורים חיים, הוא הניח לפניהן גלוק בלי מחסנית וציפה שהן ייבהלו.
השר נתן לחברות 72 שעות, כדי להודיע לו אם בכוונתן להפחית מחירים במוצרים שייקרו בתקופת המלחמה, ונקב בעונש הכבד: "ביוש רגולטורי", שפירושו, שיימינג מטעם המדינה שעלול לפגוע במותג שלהן וכניסה ל"רשימה שחורה" של חברות.
על פניו, האיום הזה היה צריך לגרום לחברות לשלוח מיד עובדים לרשתות השיווק, כדי לתלוש מחירים מהמוצרים במו ידיהם. אבל זה לא קרה. גם בגלל שבמשרד הכלכלה לא שמו לב שהאולטימטום פג בשבת, וגם כי הוא הגיע שבוע אחרי שהמחירים נכנסו כבר לתוקף, והתייקרות שנכבשה לא תוחזר, בטח כשעברה בלי מחאת צרכנים.
ה"ביוש הרגולטורי" היה הברקה, אם היו משתמשים בו בזמן. אבל שר הכלכלה נכנס לאירוע כל כך מאוחר, שהרכבת עברה כבר תחנות קדימה. במקום שברקת יסתער על היקרניות חסרות החמלה, ברגע שבו פורסמה כוונתן לייקר מחירים תוך כדי לחימה, כשמעל 300 אלף מילואימניקים מגויסים, 120 אלף מפונים מבתיהם ומאות אלפי עצמאים נאבקים לשרוד, יתקוף אותן בחמת זעם ויעשה להם בושות על מלא ובזמן אמת, הוא לא היה באירוע.
כשהתעורר פתאום, באיחור בלתי נסבל, כמה ימים טובים אחרי שהמחירים החדשים היו כבר עובדה בשטח, הצרכנים המיואשים הפסיקו לקוות שמישהו יושיע אותם. האולטימטום, שיכול היה לעבוד מעולה לפני עליית המחירים בפועל, הפך לבדיחה לא מוצלחת. ברקת הוציא הודעה שהחברה המרכזית לא תעלה מחירים, עוד לפני שהודיעה בכלל על כוונה לייקר אותם. סלטי שמיר, שההתייקרות שלה היתה אמורה להיכנס לתוקף בתחילת מרץ, היתה היחידה שהתקפלה. מה אכפת לה לצאת טוב, לפני שהתחילה במהלך?
אבל ברקת לא נתן לעובדות האלה לבלבל אותו, והציג אותן כהצלחה גדולה. זה מילא. אבל ההודעה שהוציא אתמול בלילה, היתה מרתיחה. "שר הכלכלה הגיע להסכמות רחבות עם הגופים הגדולים בענף המזון", נכתב בה, "סוכם על הקפאת עליות מחירים עתידית, מבצעים על מחירים שכבר עלו ומבצעים על מוצרים נוספים".
נתחיל עם עליית המחירים העתידית. רק לפני רגע העלו החברות האלה את המחיר באופן שערורייתי, בלי סיבה, באמצע מלחמה, אז יעברו כמה חודשים טובים עד שיעלו אותם שוב, מה שיכול ליפול בול על סוף המלחמה, אם יש תאריך כזה בכלל.
מה השיג השר בדיוק, הבטחה ריקה מתוכן? "מבצעים על מחירים שכבר עלו", זה אמיתי? שר הכלכלה משתף פעולה עם השטיק השחוק של "מבצעים", שמשמרים את המחיר הגבוה, ועושים טובה לציבור שמוזילים לו מחיר לזמן מוגבל? הרי בכל רגע נתון הן יכולות להכריז ש"המבצעים למלחמה הסתיימו" בשפע תירוצים שהשר סיפק להן בהודעה שלו, כמו הורדת דירוג האשראי ועליית מחירי הדלק.
לא ברור איך משרד הכלכלה נותן יד לנוהג הבזוי של "מבצעים" ומכשיר אותם, במקום לדרוש את מה שדרש ובצדק, "הוזלה מחירים" על מלא, לא "בכאילו". וכן, תתפלאו, אבל יש מושג כזה בעולם. רק במדינת ישראל הוא מוקצה מחמת מיאוס. חברות המזון יעדיפו להגיד כל דבר, רק לא שהפחיתו מחיר.
ויש גם בונוס. לא רק שנקבל "מבצעים" על מה שהתייקר סתם, הן יואילו, ברוחב ליבן, לתת "מבצעים" נוספים. טוב שלא הסכימו לא להקטין בינתיים אריזות. באמת תודה להן ולשר.
ונחזור לרגע למה שפתחנו בו, האולטימטום. אם נתת אותו - לך עד הסוף. על אולטימטום לא מנהלים מו"מ, או שחור, או לבן. ברגע שהגעת ל"הסכמות וולנטריות" אין אולטימטום. וגם אל תתגאה ש"מצד החברות הפרטיות, מדובר בהסכמה מחייבת שיש בצידה הפסד כספי משמעותי במיוחד נוכח העלייה בתשומות הייצור במשק וכן אי הוודאות המשקית כתוצאה מהורדת דירוג האשראי". עליית המחירים הנוכחית כבר כיסתה על ההפסדים העתידיים, הסר דאגה מלבך.
ועכשיו לרשימה השחורה. כן, יש כזאת. ונכללות בה "חברות שסירבו ליד המושטת ובחרו להתנתק מהאלונקה, לטובת המשך עשיית רווח תוך פרימת הסולידריות המשקית בתקופת המלחמה", והיא כוללת, בין היתר, את ויסוצקי, שסטוביץ', וויליפוד ואוסם. ברקת מאיים, שוב, שבימים הקרובים הן צפויות לעונש, שיפורט בהמשך. העובדה שתשע, מתוך 14 החברות לא ספרו אותו ואת איומי הסרק שלו, אומרת הכל.
לזכותו של ברקת אפשר לומר, שמאז כינונה של הממשלה, הוא ניסה להעביר בחוק ההסדרים את הגבלת כוחן של החברות הגדולות, ונבלם על ידי שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שממשיך להעמיד מכשולים בניסיונותיו הכנים להעביר את רפורמת היבוא, "מה שטוב לאירופה, טוב לישראל", שאמורה להכניס תחרות אמיתי לשוק ונדחית כל הזמן.
חולשתו המובנית של משרד הכלכלה, שמצד אחד אמור להילחם ביוקר המחיה, ומהצד השני נטול כלים אפקטיביים לעשות זאת, על רקע אוזלת ידה של רשות התחרות וחוסר שיתוף פעולה מצד הממשלה, הופכת את צעדיו של השר לחסרי משמעות כמעט.
אבל אם ברקת היה פועל בזמן אמת, ומתנפל ופועל נגד החברות עליית המחירים, הוא יכול היה למנוע או למתן אותה, ולא להיראות כמו שעושה מסע יח"צ חסר משמעות וקצת פאתטי באיחור מביך.