מדינה שלמה צפתה בסרטוני האבטחה מחאן יונס, בהם רואים את שירי ביבס - יחפה, מכוסה בפיסת בד גדולה, ממנה מבצבץ ראשו הג'ינג'י של אריאל הקטן, האחוז בזרועותיה, מובלת על ידי מחבלים ונדחפת לתוך רכב. הלב יצא למשפחה המבוהלת שצולמה ביום חטיפתם לעזה.
מייד אחרי שידור התמונות מכמירות הלב, במשך שתי היממות אחר כך, עלו בני משפחתם של ירדן ושירי ביבס לשידור בעשרות אמצעי תקשורת בארץ ובעולם, מביעים את דאגתם העמוקה, קוראים להחזיר את הילדים ואת שירי הביתה, עכשיו.
אחד מהם הוא ג'ימי מילר, בן הדוד של שירי, שכבר ארבעה חודשים וחצי עסוק במאבק לשחרורם מהשבי, מתראיין באולפנים, נוסע, נואם, מסייע למטה החטופים, לא עובד כמעט ומתקיים בקושי מתרומות של אנשים טובים. כמוהו, גם עשרות בני משפחות של חטופים מהמעגל השני, בני דודים צעירים, שעומדים בחזית, חלקם מובילים את המאבק עבור בני המעגל הראשון, שלא מסוגלים נפשית או מוכשרים לעמוד מול קהל, והמדינה לא מכירה בהם ולא מסייעת להם כלכלית. הקצבאות והמענקים, שמצטברים לסכומים של מעל מאה אלף שקלים, מועברים על ידי הביטוח הלאומי רק לבני המשפחה הגרעינית, ובמקרים מיוחדים - גם לדודים.
תיעוד שירי ביבס וילדיה מובלים בעזה
בביטוח הלאומי טוענים שעם כל הכבוד להתגייסות המבורכת, אין תקדים לתשלום לבני דודים מהמדינה, כמו במקרים אחרים של פגיעה בפעולות איבה, וחובתה של המשפחה היא לחלק את סכומי הכסף שהיא מקבלת מהמדינה בין אלה שפעילים במאבק. הציפייה שבני הדודים יבקשו כסף למחיה מבני המשפחה הקרובים גובלת בשרירות לב. אף אחד לא יתחיל להתווכח עם אב או אח של שכול על כמה מגיע לו לחודש. אז נכון, זה באמת לא קרה באף תחום, אבל אם מדברים על תקדימים, הרי שעולם גם לא נחטפו אזרחים מביתם, כך ששום נוהג קיים לא תופס למקרה הייחודי הזה.
מילר, בן 48, נשוי ואב לארבעה, בעלים של חברה לבניה ותחזוקה של אקווריומים, גר בתל אביב. האסון שבו נרצחו הוריה של שירי וכל משפחתה נחטפה נפל עליו במטוס בדרך מארה"ב לישראל, עם שניים מהילדים. השניים האחרים היו באותו סופ"ש בים המלח עם אשתו ומשפחתה.
"בשמונה וחצי בבוקר, שעון ישראל, מישהי התחילה לצעוק, 'טילים, מחבלים'. התחברתי לרשת במטוס, ראיתי את התמונות, אבל לא הבנתי שמשהו קורה למשפחה. כשנחתנו, בן הדוד שלי יוסי שניידר התקשר ואמר, 'ג'ימי, חטפו את שירי, ירדן והילדים, ושלח את סרטון החטיפה'.
"דיברתי עם אמא ושאלתי אם דיברה עם מרגיט, אחותה, אמא של שירי, והיא אמרה שהיא ענתה בבוקר ועכשיו אין תשובה. לקראת הצהריים היא התקשרה שוב, ומישהו ענה בערבית, 'מות, מות'. בדיעבד אנחנו יודעים שהדוד והדודה נלקחו מהדירה בקיבוץ, הובלו לכיוון עזה ונהרגו, לא ידוע איך בדיוק".
"הייתי בהלם, עם שני ילדים בחרדה בבית. דיברתי עם יוסי, שאלתי מה עושים, למי פונים? לא ידענו שזה יימשך כל כך הרבה זמן, חשבנו עניין של כמה שעות וזהו. מישהו מזק"א שהגיע לקיבוץ נכנס לבית השרוף שלהם. לא היו שם גופות בממ"ד, רק זו של הכלב. הדודה חולת פרקינסון, חשבנו למי פונים כדי לנסות להציל אותה ונתקלנו בחוסר מענה בכל מקום. התקשרתי למספר הטלפון של המוקד ומסרתי את הפרטים שלהם ושל ירדן, שירי והילדים.
"איתי אנגל, שכן וחבר שהיה בכלל בחו"ל, הפיץ את הטלפון שלי בקבוצות של כתבים ואז התחלנו לקבל פניות מכתבים. יוסי לקח על עצמו את התקשורת בחו"ל ואני בארץ. דיברנו עם עשרות עיתונאים מהארץ והעולם. כתבתי לו מה להגיד ואיך לענות, הכול מאינטואיציה, כי אין לי שום הכשרה בתחום ולא היה עוד את מטה החטופים להיעזר בו. פתחתי את העסק רק למקרים דחופים, שבהם הדגים כמעט שחו על הגב. יוסי, שהוא איש נדל"ן, מסר את השיווק של הדירות והפרויקטים שלו לאחרים, הפסיק לעבוד ועבר לעבוד בתקשורת".
איך מפרנסים ככה משפחה וארבעה ילדים?
"חודשיים לפני ה - 7 באוקטובר נחתכתי מפלטת זכוכית שנפלה עלי. קיבלתי כמה עשרות אלפי שקלים מהביטוח וזה מה שכלכל אותנו במשך חודשיים. קיבלתי כסף מפה ומשם, מאנשים שרצו לעזור, ממשפחה, אבל זה נגמר בשלב מסוים. כשחבר ראה לאיזה מצב הגענו יוסי ואני, הוא פתח הד סטארט וחילקנו את הכסף עם בני המשפחה האחרים".
הוריה של שירי נרצחו, אחותה ממעטת להתראיין, כך שג'ימי, יוסי ויפעת, בני הדודים שלה, נכנסו לוואקום. בצד של ירדן ביבס, אחותו, עופרי, לקחה על עצמה חלק מהנטל ביחד עם אילון ותומר, בני הדודים שלו. כך יוצא שהדור הצעיר הם אלה שמניעים את המאבק לשחרורם. מטה החטופים דואג לגיוס תרומות לנסיעות לחו"ל ולאש"ל, והצורך המיידי הוא לקצבת קיום שתעזור להם.
"המדינה מבינה שאנשים במעגל הראשון לא מסוגלים לעבוד ונותנים להם עזרה, אבל אנחנו לא מסוגלים לעבוד. אילון ותומר עובדים בהייטק, ולמזלם החברות שלהם ממשיכות לשלם משכורת מלאה, אבל יוסי ואני עצמאים, ואם אנחנו לא עובדים - אין כסף. כשבני הדודים של ירדן נכנסו לתמונה, התחלתי להרים קצת את הראש מעל המים, אבל עדיין אני שקוע במאבק.
"ראיתי ראיון של שר העבודה בחדשות 12, והוא אמר שהם ידאגו לשיפוי כל מי שנאבק למען שחרור החטופים, גם קרובי המשפחה הרחוקים. במטה ניסו לברר לנו איפה זה עומד, ולא הצליחו למצוא קצה חוט. ואני לא לבד, יש עשרות כמוני. מכיוון שאני אבא לארבעה ילדים, שמשלם משכנתא, ארנונה, חשמל, אוכל לילדים, אני לא מסוגל לעמוד בזה. עצוב להגיד, אבל מזל שהיו לי את כספי הביטוח בגלל הפציעה, אחרת לא הייתי מחזיק מעמד".
בביטוח הלאומי מציעים לבני הדודים לבקש החזר נסיעות לחו"ל מהקרן של משרד הבטחון, אלא שכאמור, הנסיעות ממומנות באופן מלא על ידי מטה המשפחות. מה שכן היה ניתן לעשות, הוא לבחון את ירידת המחזורים של העצמאים מבין בני הדודים, ולשפות אותם על פיהם, פיצוי דומה לזה של תושבי העוטף שגרים במרחק של 0-7 ק"מ מהגבול.
שר העבודה, יואב בן צור, מסר בתגובה: "החוק שעבר לטובת סיוע למשפחות החטופים עבר לאחר שיתוף פעולה ותיאום עם נציגי המשפחות עצמן. בכל רבעון הביטוח הלאומי מעביר סיוע כספי למשפחה לטובת הצרכים השוטפים הנגזרים מהמצב הקשה והמאמץ להחזרתם הביתה - שיכולים להגיע ליותר מ-200 אלף שקל.
"המענק הזה הוא חלק מהמעטפת הניתנת למשפחה ויש באפשרותם לחלק את הסכום בהתאם לראות עיניהם ושיקול דעתם בין בני המשפחה השונים. במקרים ייחודיים יש אפשרות לבחון ולקבל החזרי תשלום עבור הוצאות של בני משפחה נוספים שכרוכים בהשבת החטוף/ה. שר העבודה ייפגש עם בני המשפחות היקרות ויבחן כל דרך לעזור להן במידת האפשר".