"כבר ברגע הראשון החלטתי - אני לא משאירה אפילו אדם אחד ללא מענה"
אתי שחורי, מנהלת שופרסל דיל סניף מצודות, קריית שמונה.
המיזם: אימוץ פלוגות לוחמים ותושבים מבוגרים שנשארו בצפון.
ביומיום: כבר 27 שנים שאתי שחורי מנהלת ברשת שופרסל, ובשמונה השנים האחרונות, מאז הקמתו, את סניף שופרסל דיל מצודות בקריית שמונה. סניף של כ־45 עובדים שמשרת בימי שגרה את תושבי השכונות הסמוכות ויותר מזה - את תושבי יישובי הגדר, הקיבוצים והמושבים בצפון. בן זוגה עובד גם הוא בשופרסל באזור המרכז.
איפה תפסה אותך המלחמה: "אני חושבת שהייתי מהראשונים שראו בלייב את המלחמה - כי הייתי ערה באותו הבוקר בשש וחצי. חיכיתי קצת לפני שהערתי את הסגנית שלי, נטלי אלגרסי, ועדכנתי גם אותה. לא שמישהו הבין באותו הרגע מה גודל האירוע, אבל אני חושבת שכבר באותו הערב, התחילה נדידה עצמאית של תושבים דרומה. בבוקר שאחרי פתחנו את הסניף - לקראת הסתערות גדולה על מוצרי בסיס כמו מים ושימורים. ההסתערות הזו נמשכה יומיים או קצת יותר, ואז, לאט־לאט, התדלדל ופסק זרם הלקוחות לגמרי והסניף התרוקן. או יותר נכון לומר - העיר התרוקנה".
היוזמה: "הסניף עבר בבת אחת מעמוס לריק לגמרי. השכונה שלי התרוקנה מתושבים, ולא רק היא אלא גם הבית. שלחתי את הילדים לירושלים עם אמא שלי ועם אחותי ונשארתי לבד־לבד. ברגע הזה היה ברור לי לגמרי שאני משאירה סניף פתוח ולא משנה מה. היה קריטי מבחינתי להעביר את המסר שאנחנו לא סוגרים, וכל מי שיצטרך אותנו - אנחנו נהיה כאן בשבילו, לא משנה כמה הם. נהיה ונספק כל מה שצריך. וזה מה שעשינו".
"12 מתוך עובדי הסניף - כולם תושבים שפונו מהעיר, המשיכו לבוא לעבודה. הצבתי מטרה לא רק לשרת את מי שכאן, אלא גם להיות איתו בקשר. רבים מהנשארים הם מבוגרים עם מטפלים זרים - אם אני לא רואה אותם כמה ימים אני מתקשרת לבדוק שהכל בסדר ואם הם צריכים משהו. אם חסרים לנו מוצרים בגלל ספקים שלא רוצים לבוא - אנחנו דואגים שיביאו לנו את המוצרים המבוקשים לסניפים אחרים בצפון, ואני דואגת להביא אותם לפה, ככה למשל עם סיגריות, שהספק כבר לא מוכן להביא, אבל החיילים כאן מחפשים".
"ופה אני מגיעה למיזם השני שלנו - אימוץ החיילים בגזרה. מהרגע שהוזרמו לפה כוחות, יצרנו איתם קשר הדוק. אם הם התמקמו במקום מסוים ללינה - השגנו להם מיד מקררים, מיחמים, פלטות חימום וכל ציוד שיאפשר להם נוחות. רצינו שיהיה להם פה בית קטן. הודענו שאנחנו מארגנים להם שלוש ארוחות ביום וכך עשינו. מדי בוקר בישלנו כאן חביתות, שקשוקות וסלטים. הכנו אוכל חם, החלפנו איתם מספרי טלפון ונתנו להם את מפתחות הבתים שלנו כדי שיוכלו להיכנס ולהתקלח. חילקנו בינינו את הכביסה שלהם כדי שיקבלו בחזרה בגדים מקופלים וריחניים. על הטלפון שלי שמורים היום עשרות רס"פים ולא רק זה - גם אמהות של חיילים שהיו מתקשרות אליי להגיד תודה. היה חשוב לי לומר להן אישית שמטפלים בילדים שלהן עד הפרט האחרון".
רגע שיא: "קשה להצביע על אחד, היו המון. חייל שהקפיץ אותי לחתונה הספונטנית שלו כאן באחד הקיבוצים כי היה חשוב לו שאבוא. חייל אחר שביקש שוב ושוב שאשתמש בדירה שלו שעומדת ריקה בירושלים בשביל המשפחה שלי ששם. חיילים שחגגנו להם בהפתעה יום הולדת עם עוגה ובלונים. נוצרו פה קשרים כל כך חזקים שאני מרגישה שזו המשמעות הגדולה בחיים. כשאני מתקשרת לרס"פ ואומרת לו שהכנו להם במעדנייה מאה לחמניות עם שניצלים וחצילים, כאלה עם טעם של בית, כשהפלוגות מתחלפות אבל החיבור נשאר, אין תענוג גדול מזה".
הדבר שאני לוקחת מהתקופה הזאת: "אני נפעמת בכל יום מחדש מהכוח והעוצמה שיש בערבות הדדית. אני רואה את הצוות של הסניף ששופע חיבור ואכפתיות - לחיילים וגם אליי אישית, כשהם יודעים שאני לבד כאן ויש נפילות. אני רואה את הרשת שעומדת מאחורינו ולא סירבה לשום בקשה שהעלינו - תקציבים להכנת ארוחות, מוצרים, מכונות קפה, מעדנייה חופשי. תורם שבא להפיק ערבי על האש. האחריות הזו שכולם לוקחים באהבה ובשמחה, הערבות ההדדית - זו חוויה ששום דבר לא משתווה לה ואין לי ספק היום שזה הדבר הראשון במעלה בחיינו כאן".
"הבנתי מה אנשי בארי צריכים, ותוך 48 שעות הקמנו שבעה גני ילדים"
ענבל רון, מנכ"לית רשת דרור בתי חינוך.
המיזם: הקמת מערכת גנים חליפית לילדי קיבוץ בארי, בים המלח.
ביומיום: ענבל רון היא חברה בתנועת דרור ישראל ומנכ"לית דרור בתי חינוך, ובשגרה היא עוסקת בהקמת בתי ספר ופנימיות הדוגלים בחינוך חברתי - כזה ששם דגש על יחסים בין בני אדם בעולם של מסכים, על למידה באמצעות פרויקטים חברתיים. הרשת כוללת כיום שמונה תיכונים ברחבי הארץ ועוד בתי ספר יסודיים שהרשת מלווה בפרויקטים ובתוכניות לימוד ספציפיות.איפה תפסה אותך המלחמה: "אחותי מקיבוץ בארי, אז כל היממה הראשונה הייתי בחרדה איומה לשלומה. לא אכלתי ולא שתיתי ולא ידעתי מה קורה. בשלוש לפנות בוקר שמעתי ממנה לראשונה - היא סיפרה שפינו אותם לים המלח, ושאין לה שום דבר עליה. לא בגדי החלפה לילדים ולא שום דבר אחר. היא סיפרה גם שהמבוגרים לא פנויים בכלל לעכל את האירוע כי הילדים דורשים תשומת לב וטיפול אינטנסיביים".
המיזם: "באותו רגע, כששמעתי את המילים האלו, הבנתי מה צריך לעשות. במבצע של 48 שעות גייסתי את כל מה שצריך להקמה מיידית של גנים לילדי בארי. פניתי לנשות ולאנשי חינוך בתוך הרשת וחיפשתי גננות שיסכימו לבוא, מעכשיו לעכשיו, לא בהתנדבות אלא בשכר מלא ועם התחייבות למינימום חודש. תוך יומיים התייצבנו במלונות ים המלח - 14 גננות מקצועיות ומשובחות שבאו להקים גנים חדשים. הבאנו איתנו אוהלים, ריהוט וציוד, כמו חומה ומגדל. הקמנו במקום שבעה גני ילדים, מגיל לידה עד גיל שש, וסיפקנו מיד פתרון לכל הילדים הצעירים של בארי.
"אף אחד אז לא ידע ולא דמיין כמה זמן ייקח למדינה להיכנס לאירוע, וזה לא היה שיקול. שילמנו מכספי העמותה את הציוד, את המשכורות, את חדרי המלון שלקחנו לצוות. היה ברור שזה צריך לקרות ולא משנה מה. זה היה כל כך משמעותי וחשוב. שבועיים אחרי כבר ביקשו מאיתנו להקים מיזמים דומים למפוני שדרות, ואנחנו כבר ראינו את החשיבות וגם הצענו לאנשי בארי וחולית להקים באופן דומה בית ספר".
רגע שיא: "אחד הרגעים המרגשים היה הרגע שבו החליטו חלק מאנשי הצוות, שכביכול הגיעו לסייע בפרויקט זמני, לעבור לגור בבית המלון עם המשפחות שלהם, ולהכניס גם את הילדים הפרטיים שלהם למסגרות החינוך שהקמנו לקהילת בארי. הם הגיעו מתל אביב, מעכו, מראשון, ופשוט החליטו שזה המקום שלהם עכשיו. אני חושבת שהקהילה קיבלה אותם בחיבוק ובהכרת תודה".
הדבר שאני לוקחת מהתקופה הזאת: "את היכולת ליצור קשרים ושותפויות בתוך רגעים בודדים. את החשיבות של שותפות ואמון ואת ההבנה שאפילו ברגעים הקשים ביותר אפשר ליצור איים של תקווה".
"דבר אחד היה לי ברור: אף אחת לא תעבור את זה לבד"
עמית בטיטו,מנהלת תחום בנקאות אישית במרכז עסקים באר שבע של בנק מזרחי טפחות.
מיזם: מח"טית נשות גבעתי.
ביומיום: בימות השגרה חולשת עמית בטיטו על תחום הבנקאות האישית במרכז העסקים באר שבע של מזרחי טפחות - עבודה אינטנסיבית שבה היא מנהלת צוות עובדים ואחראית על מתן מענה לשלל לקוחות פרטיים ועסקיים, הרחבת פעילות הבנק ועוד. בן זוגה, אלוף משנה לירון בטיטו, מונה בקיץ האחרון למפקד חטיבת גבעתי.
איפה תפסה אותך המלחמה: "בבוקר האירוע ב־7 באוקטובר התעוררתי מהבומים. הבית רעד. הערתי את לירון כדי שיבדוק מה קורה ואחרי 20 שניות הוא חזר עם התשובה: "מלחמה"! ביקשתי ממנו לעשות סבב נשיקות לילדים הישנים והוא יצא, ובמשך ארבעה חודשים כמעט ולא שמעתי ממנו כלום. בזמן הזה, שבו הוא טיהר קיבוצים בעוטף, אנחנו פה עוד היינו בהלם מוחלט. אבל אחרי ההלם הגיעה ההבנה שהסיפור הזה הוא לא משהו שייגמר בכמה ימים, ושצריך עכשיו להוסיף לאיזון בית־עבודה גם את המלחמה. דבר אחד היה לי ברור ברגע הזה: יש המון נשים שמנהלות עכשיו סיטואציות מורכבות כאלה - ואף אחת לא תעבור את זה לבד".
היוזמה: "הייתה לנו קבוצת וואטסאפ לא ממש פעילה של נשות המפקדים. ידעתי שזה לא מספיק. פניתי לקצינת הת"ש והצגתי את עצמי: אני עמית ואני פה. התחלתי ללקט בעזרתה את השמות והטלפונים העדכניים של נשות מפקדי חטיבת גבעתי וביקשתי להוסיף אותן. ולבסוף, וכיוון שלא באמת הכרנו - עשיתי את הצעד הראשון, הצגתי את עצמי כמח"טית שלהן, העליתי תמונה משפחתית וסיפרתי קצת על עצמי ועלינו כמשפחה סגולה, כשאני מזמינה אותן לעשות אותו הדבר. הפידבק היה מהיר ומרגש משחשבתי ותוך זמן קצר הפכנו לקבוצה שמשוחחת -והיום גם נפגשת.
"אחד הדברים החשובים שיזמתי היה, ביקור בבסיס האם של גבעתי, שבו קיבלו הנשים סקירה מקיפה על מה עושים בני הזוג, עד כדי כניסה לחמ"ל וצפייה באירועים בשטח. זה היה עטוף בהמון תמיכה וגם בפינוקים ממשיים, והצלחנו לארגן גם סרטון מיוחד שבו כל אחת קיבלה ד"ש מצולם מהאיש שלה שבשטח. הדברים האלה הם בעלי משמעות רבה, מנטרלים חוסר ודאות ומביעים סולידריות. עבדתי בלזהות צרכים ולתת מענה לדברים שעולים - התמודדויות מכל הסוגים עם פחדים, עם מענה לילדים, לוגיסטיקת עבודה ובית ועם המעברים של בן הזוג מהלחימה הביתה וחוזר חלילה. כל אחת עוברת פה מסלול מאתגר מאוד, ויש חשיבות עצומה ללעבור את זה בתוך הקבוצה של נשות הסגולה".
רגע שיא: "אני חושבת שהרגשתי את השיא של הדבר הזה, כשהחלו להצטרף אליי נשים נוספות לניחומי אבלים של נופלים מהיחידה. עשיתי את זה לבד בהתחלה, כי לירון בשטח ולא יכול לבוא בעצמו, אבל אחרי חודש התחילו להצטרף אליי נשים - כל אחת לפי הזמן והיכולות שלה. ואנחנו עוברות היום בין המשפחות האבלות וההתרגשות מזה היא גדולה מאוד. זה דבר מחזק מאוד. אני עוברת גם בין כל הפצועים, ומלווה את נשותיהם וחברותיהם לאורך הדרך, מההלם והחרדה של ההתחלה ודרך הקושי והתקווה המאוחרים יותר, וזה משמעותי בשבילן וגם בשבילי".
הדבר שאני לוקחת מהתקופה הזאת: "הדבר שהכי התבהר לי הוא האמונה החזקה שיהיה טוב ובסדר, שהמדינה שלנו חייבת להתקיים ולכן היא תחזור להיות חזקה, והדרך היחידה לעשות את זה היא יחד. לא כקלישאה, יחד באמת - במקומות פיזיים ורגשיים. יחד זה מקום עבודה שתומך, זו קבוצת נשות הסגולה ,יחד זה הילדים שמקבלים אותי בבית בסוף יום בחיבוק ורואים אמא חזקה ורגישה שנמצאת בעשייה למענם ולמען החטיבה ממקום של חוזק ולא עצב ושקיעה.
"חשוב לי לציין כי לא יכולתי לעשות את כל זה בלי תמיכה אדירה של הבנק. סיוע והירתמות מכל הגורמים בבנק. מהמנכ"ל דרך מנהלת חטיבת משאבי אנוש, מנהל המרחב שלי וכמובן המנהל האישי שלי מוטי וחבריי לעבודה. מלבד הדאגה האישית לי ולבעלי, קיבלתי גיבוי מוחלט לכל היעדרות בשל ביקורי פצועים וניחום אבלים. הרוח הגבית הזו והשקט שנתנו לי עזרו לי מאוד. כל הזמן שאלו והתעיינו ועזרו בכל מה שרק הייתי צריכה. וגם הבנה וגיבוי מוחלט בנוגע להיעדרויות בשל ניחומי אבלים וביקורי פצועים".
"ישבתי עם הלפטופ על הרצפה במלון ודאגתי שבצפון יהיו מקלחות לחיילים"
שרון פלדברג וד"ר ריקי הרפנס, מנהלת יחידת הבטיחות ומהנדסת התפלה - מקורות.
המיזם: אחריות על אספקת מים סדירה ואיכותית גם בזמן המלחמה.
ביומיום: שרון פלדברג היא מנהלת יחידת האבטחה של מקורות, חברת המים הלאומית ואחראית במסגרתה על אבטחת מתקנים ועובדי החברה מדן ועד אילת. גרה בקיבוץ בעוטף עזה כבר 15 שנה. ד"ר ריקי הרפנס היא מהנדסת התפלה בחברה ואחראית על כל מתקני ההתפלה במרחב הדרום. גרה גם היא בדרום הארץ.
איפה תפסה אותך המלחמה: פלדברג: "ערב לפני המלחמה נחגג בקיבוץ שלנו יום הילד - וילדי הקיבוץ ישנו יחד עם ההורים על הדשא הגדול. אני נשארתי בבית עם שניים מהילדים ובן הזוג שלי ישן בדשא עם השלישי. עם פרוץ האזעקות לקח להם כמעט שעתיים עד שהצליחו לעשות את הדרך הביתה, לממ"ד, בגלל שהאזעקות לא הפסיקו, ולא היה מרחב מוגן בדרך. עברה עלינו שבת ארוכה, מפחידה ומורטת עצבים בממ"ד, שבסופה החלטנו לצאת ולנסוע להורים שלי בבאר שבע. כיוון שהאזעקות נמשכו גם שם והילדים היו בחרדה, החלטנו לרדת לאילת. בדיעבד, אחרי כמה ימים גם שאר הקיבוץ הגיע לשם כקהילה מפונה".
היוזמה: הרפנס: "אנחנו גרים קצת יותר רחוק מהעוטף, אבל עם פרוץ המלחמה שני בנים מתוך שמונת הילדים שלי גויסו ונכנסנו כמו כולם למצב חירום. אנחנו יודעים ומוכנים לזה שמתקני מקורות הם מתקנים אסטרטגיים של המדינה, וכל המשאבים מיד הופנו פשוט לאתגר של לתפקד כמו שצריך ולספק את כל הצרכים לכוחות הביטחון ולאזרחים". פלדברג: "אנחנו בשלב הזה היינו משפחה שמנסה לתפקד מתוך חדר מלון צפוף, כשאני ובן הזוג ממשיכים לעבוד בשלט רחוק. הסיכונים לעובדים שלנו בתקופה כזאת הם נורא גדולים, ומבחינתי אני אחראית על כל עובד שיחזור הביתה בסוף היום לפחות באותו מצב שבו יצא מהבית - אם לא יותר טוב. כשהם נקראים לתקן קווים שהופצצו בצפון, זה הופך מאתגר מאוד".
רגע שיא: פלדברג: "את כל זה הייתי צריכה לנהל במשך חודשיים מהמלון, כשאין לי איך לנהל פגישת זום מבלי שהמשתתפים יתלוננו ששומעים את בעלי מדבר ברקע בזום שלו והילדים, יצא שהייתי יוצאת מהחדר ומתיישבת על הרצפה בחדר הגיהוץ במלון כדי לדאוג משם שבצפון יהיו מקלחות לחיילים. זה בהחלט היה מאתגר, אבל המוטיבציה של העובדים הייתה ראויה לשבח".
הדבר שאני לוקחת מהתקופה הזאת: הרפנס: "אני בעיקר לוקחת את הראייה המוחשית כמה בכל דבר ובכל תחום בחיים צריך להיות יחד. זו לא אמירה פוליטית - זה נכון במשפחה, זה נכון במקום העבודה, כשאת רואה את האנשים שמגבים אותך, וזה פשוט נכון תמיד לכל מקום". פלדברג: "למדתי שתמיד יש על מה להודות, ותמיד יש מה לעשות. אנשים מסביב מרחמים עלינו שאנחנו מפונים מהבית, אבל אני מודעת עכשיו הרבה יותר כמה החיים עצמם, הם לא טריוויאליים. לא העבודה, לא המשפחה. אנחנו כאן, ואנחנו מסוגלים לעשות".