מאז תחילת המלחמה דעת הקהל העולמית מנהלת אותנו. על כל צעד שאנחנו עושים בעזה, אנחנו מחכים ממנה לאישור, לפידבק חיובי. מנסים להוכיח שאנחנו הרבה יותר צדיקים מהוועדה המפקחת של האירוויזיון והאו"ם ביחד.
תראו איזה עם סגולה אנחנו. מעבירים מים, וקמח, ודלק, לאלה שטבחו בנו לפני רגע. ואיזה צבא מוסרי יש בישראל. רק אצלנו מתנצלים על הרג אזרחים ורושמים הערה פיקודית לקצין שהורה לפוצץ אוניברסיטה, כי במתחם שלה היו מחבלים ופירי מנהרות. חוץ מזה, אם פספסתם במקרה את התיעודים המרגשים, אנחנו גם מצילים פעוטות עזתים ואוספים כלבים עזובים. את הכל נעשה, רק שלא תגידו הפכנו לחיות אדם.
אבל במלחמה הזאת איבדנו צלם אנוש. לא כלפי העזתים, אלא כלפי אזרחי ישראל. איפה ההומניות למשפחות הנרצחים, החטופים, תושבי הצפון שפונו מבתיהם, המילואימניקים, העצמאים ומשפחות הנרמסים במירון? לציבור שמקבל כבר חמישה חודשים כתף קרה מהממשלה וכספים קואליציוניים על הראש, במקום סיוע וחמלה בזמן אמת.
ההנהגה שלנו, ימין ושמאל, חרדים וחילונים, עסוקים בעסקנות. בפוליטיקה. בתחקירים. במי לא ידע, ומי לא מנע, ומי אשם ולמה. דבר אחד לא מעסיק אותם בכלל: תושבי המדינה הזאת. איך הם שורדים בתוך הבור השחור שנדחפו אליו בעל כורחם ב-7 באוקטובר, בגלל כשלי הממשלות לדורותיהן.
תראו מה קורה פה. לא בעזה. משפחות החטופים נלחמות על חיי יקיריהן, וגם בהתעלמות, בשכחה, ובמתקפות המכוערות נגדן, וצריכות להתחנן בכנסת שהקרובים היותר רחוקים, אלה שעזבו הכל כדי להירתם למאבק, יקבלו כמה שקלים כדי שיוכלו להתקיים. משפחות נרצחי המסיבות יוצאות לצעדה כדי למשוך תשומת לב ומתחננות שמישהו יתייחס אליהן וייקח אחריות.
מילואימניקים שסיכנו את חייהם בחזית, עזבו עסקים וחזרו לחובות ומשפחות שצריך לפרנס, לא מקבלים מענקים, פיצויים ומענה מהרשויות, אבל מחויבים להיכנס שוב מתחת לאלונקה הכבדה ולהגדיל את מספר ימי המילואים שהם תורמים בחוק חדש. ומנגד, ההנהגה החרדית מגנה בחירוף נפש על צבא השם שלה, ושומרת אותו מנותק ובטוח עמוק בתוך הישיבות.
הרב הראשי הספרדי, מאיים בשיעור השבועי שלו, שאם בחורי הישיבות יגויסו, כולם יטוסו מפה למחרת. לו יש כסף למחלקה ראשונה. הבחורים, על נשותיהם וילדיהם יצטרכו למכור הכל, פלוס כליה, כדי לעלות אחריו למטוס. ומי יממן אותם מעבר לים? זה מדאיג אותו? אולי, בכלל, לחלקם דווקא לא אכפת לעלות על מדים?
ככל הנראה גם הנרצחים במירון לא נמצאים בסדר עדיפות גבוה אצל כבוד הרב, הח"כים ושאר מנהיגי העדה החרדית. מילה הם לא אמרו אחרי פרסום הודעת הליכוד שביזתה את 45 הנספים שלהם. צריך לשמור על הקואליציה, המשרות, ועל צאן מרעיתם צמוד אליהם, אבל בלי לראות אותו ממטר.
ומה עם תושבי הצפון? 80,000 תושבים שנעקרו מבתיהם לפני חמישה חודשים על ידי המדינה. זורקים אותם ממלון למלון, לדירה, ובחזרה, כאילו היו שקי חול. כולאים אותם בצפיפות בחדרים קטנים. משחקים להם בנשמה ושומרים אותם בחוסר וודאות מתמיד ומכוון. מאריכים שהייה במקומות האירוח שעה וחצי לפני מועד הפינוי ולא נותנים להם אופק.
תקציב השיקום והחיזוק לצפון שהבטיח ראש הממשלה לפני חודשיים, עוד לא הועבר. יישובים צמודי גדר הרוסים, אין תכנית, אין כסף, אין תקווה. ואין מפלגה, או שר אחד בקואליציה שיגיד שהוא מפרק את הממשלה אם לא מתחילים לטפל בהם אתמול. אף חבר אופוזיציה, לא עובר לגור איתם במלון עד שיחזרו הביתה, כדי לגלות סולידריות, אבל כולם יודעים לשאת נאומים חדי לשון נגד נתניהו על הדוכן.
ועוד לא אמרנו מילה על העצמאים שמחכים שהממשלה תאשר להם פיצוי חודשיים בדיעבד, להוצאות שוטפות ששילמו מראש. 50,000 מתוכם עוד לא קיבלו שקל מרשות המיסים, שמודה שהיא לא מצליחה לטפל בהם בגלל מחסור חמור בכ"א. חקלאים שנאלצים לחרף את נפשם מול טילי נ"ט וירי תלול מסלול, כדי לשמור על המשק החי והגידולים, בגלל שמס רכוש יתחשבן איתם רק אחרי המלחמה, והמקדמות שקיבלו לא מספיקות כדי לשלם על הדלק.
לאן נעלמה הרחמנות היהודית המפורסמת, החמלה, והדאגה לזולת? לא כלפי אחרים, אלא כלפי עצמנו. עניי עירכם. אלה ששבויים בידי בעלי אינטרסים, פוליטיקאים, רבנים ובעלי הון, שמשחקים ומשתמשים בהם כדי לקדם את האינטרסים שלהם ואת עצמם. לא לעולם ההנהגה הישראלית, כולה, מקצה לקצה, צריכה לתת דין לחשבון ולא לבית הדין בהאג. אלא לכל אחת ואחד מאיתנו.