המלחמה על האוסקר

בדרך כלל, בתחזיות שמתפרסמות לקראת טקס חלוקת פרסי האוסקר מודגש כי קשה לקלוע לתוצאות בוודאות. התחרות בטקס האוסקר ה-75 אומנם פתוחה למדי, וכמה מהקטגוריות מעוררות סקרנות מיוחדת (בעיקר של הבמאי, השחקנית הראשית ושחקן המשנה); אך השנה, בגלל המלחמה בעיראק, סימני השאלה העיקריים קשורים לא רק בתוצאות, אלא בטקס עצמו.



אין ספק שהמלחמה תשפיע על הטקס שמיועד ליום ראשון (וישודר בערוץ יס 1 בלוויין בשעה 03:30 לפנות בוקר, אור ליום שני). השאלה היא רק באיזה אופן: האם הנימה שלו תשתנה? האם משתתפיו יביעו מחאה כלפי המלחמה? אולי הם דווקא יצהירו שבעתות מלחמה יש להתייצב מאחורי הממשל, או לפחות לשתוק? על התוצאות, בכל אופן, אי אפשר להשפיע - חברי האקדמיה כבר הצביעו. בטקס לא תתגלה פתאום אהדה מיוחדת לסרטים בריטיים וספרדיים רק משום ששתי המדינות האלה ניצבות בגאון לימינה של אמריקה; פדרו אלמודובר, שמועמד לפרס הבימוי על סרטו "דבר אליה", לא ירוויח מהמצב.



הטקס עצמו יביע את הרגע שבו הוא מתקיים. האקדמיה כבר החליטה לבטל את הסיקור הזוהר של כניסת הכוכבים על השטיח האדום. רשת אן-בי-סי, שמשדרת את הטקס, כבר הודיעה שבמקרה של מלחמה עשוי
השידור להיקטע מדי פעם ע"י דיווחי חדשות, וייתכן שיריצו כתוביות בתחתית המרקע. במקרה קיצוני, עלול הטקס להידחות.



למרות החשש מהיפאנים



האקדמיה נאלצה להתמודד עם מצבי מלחמה ומשבר גם בעבר. ב-1941, למשל, זמן קצר
אחרי שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם
השנייה, הציעה בטי דייוויס, אז נשיאת
האקדמיה, לעשות כמה שינויים. היא הציעה
לקיים את הטקס באולם תיאטרון - ולא
באולם נשפים, כמקובל עד אז - למכור
לקהל כרטיסים ולהעביר את ההכנסות
לארגוני סעד בריטיים. האקדמיה התנגדה,
ודייוויס, שלא אהבה שממרים את פיה, התפטרה. הטקס התנהל באותה שנה כרגיל, למרות החשש שהיפאנים עומדים להפציץ את לוס אנג'לס באותו ערב.



שנה אחר כך החליטה האקדמיה לתרום באופן משמעותי יותר למאמץ המלחמתי,
ובגלל המחסור במתכת עוצבו כל פסלוני האוסקר ב-1942 מגבס. באותה שנה,
אגב, היו 25 סרטים תיעודיים מועמדים לפרס; כולם עסקו במלחמה, וארבעה
מהם זכו באוסקרים. ב-1943 קיבלה האקדמיה את הצעתה של בטי דייוויס
באופן חלקי - הטקס הועבר לאולם, 200 הזמנות חולקו לחיילים, והסעודה
המסורתית שליוותה את הטקס באותן שנים בוטלה. אחד מסימני הזמן היה
העובדה שהכוכבים נאלצו להחנות את מכוניותיהם בעצמם, בגלל המחסור
בעובדים. ההכנסות, אגב, לא הועברו לארגוני סעד.



משבר נוסף אירע ב-1967. מרטין לותר קינג נרצח ארבעה ימים לפני מועד
קיומו המתוכנן של הטקס ב-8 באפריל. כמה מכוכבי הקולנוע המרכזיים
הודיעו על כוונתם להשתתף בהלוויה שנקבעה למחרת הטקס, והוחלט לדחות את
האירוע ביומיים.



הכף נוטה לטובת דניאל דיי-לואיס



בקיצור, הכל עדיין יכול לקרות - וזה נכון גם לזוכים בפרסים. הכוונה
כאן איננה לתחרות שבין ניקול קידמן לרנה זלווגר, או בין רוב מארשל
למרטין סקורסזי. מבין חמש הקטגוריות החשובות ביותר, דווקא זו שעוסקת
בפרס החשוב ביותר, של הסרט הטוב ביותר לשנת 2002, אינה מותחת במיוחד.
סביר להניח ש"שיקגו" יזכה; או בניסוח זהיר יותר - זו תהיה הפתעה
גדולה למדי אם הסרט הזוכה יהיה "השעות", "כנופיות ניו יורק" או
"הפסנתרן"; המועמד החמישי, "שר הטבעות: שני הצריחים" נראה חסר
סיכויים לגמרי. בארבע הקטגוריות המרכזיות הנוספות התחרות פתוחה הרבה
יותר.



בקטגוריית השחקן הטוב ביותר מתנהלת התחרות בין דניאל דיי-לואיס
("כנופיות ניו יורק") לג'ק ניקולסון ("אודות שמידט"); אבל בעוד שלפני
כשישה שבועות, כאשר רשימת המועמדים לאוסקר פורסמה, הסתמן ביניהם
שוויון, כעת נוטה הכף יותר ויותר לטובת דיי-לואיס. רק אם באמת יהיה
שוויון בין השניים, עשוי הפרס ליפול במפתיע בחלקו של שחקן שלישי.
במקרה כזה הזוכה יכול להיות אפילו אדריאן ברודי ("הפסנתרן"), היחיד
מבין חמשת המועמדים שלא זכה עדיין בפרס ואף לא היה מועמד (וחברי
האקדמיה אוהבים לפעמים להרעיף מטובם על שחקן בראשית דרכו).



בקטגוריית השחקנית הראשית מתמקדת התחרות בין ניקול קידמן ("השעות")
לרנה זלווגר ("שיקגו"). הסיכויים של השתיים שווים, אף שניצחון גורף
של "שיקגו" עשוי להעניק עדיפות לזלווגר.



כל שחקני המשנה



בקטגוריית שחקנית המשנה הדברים פחות ברורים. זו קטגוריה שקשה במיוחד
לחזות את תוצאותיה, וכבר הניבה הפתעות מרובות; מי חזה, למשל, את
ניצחונה של מריסה טומיי ב-1992 עם "בן דודי ויני", או של מרשה גיי
הארדן ב-2000 עם "פולוק"? לכל אחת מחמש המועמדות השנה יש סיכוי, עם
העדפה מיוחדת למריל סטריפ ("אדפטיישן") - שלא זכתה למועמדות
בקטגוריית השחקנית הראשית על תפקידה ב"השעות"; לג'וליאן מור
("השעות") - כיוון שהיא מועמדת גם בקטגוריית השחקנית הראשית על
תפקידה ב"הרחק מגן עדן", וסביר שלא תזכה בקטגוריה זו; ולקתרין
זיטה-ג'ונס ("שיקגו") - משום שהיא קתרין זיטה-ג'ונס ובהריון מתקדם.



בקטגוריית שחקני המשנה התחרות פתוחה אפילו יותר. גם אם קשה להאמין
שפול ניומן ("הדרך לפרדישן") יזכה, כל אחד מחמשת המועמדים עשוי להיות
הנבחר, כיוון שכל אחד מהם הוא שחקן מוערך ואהוד: ניומן עצמו; אד
האריס ("השעות"), שכבר היה מועמד כמה פעמים ועדיין לא זכה; ג'ון סי
ריילי ("שיקגו"), שהופיע השנה בכמה סרטים אהודים ונהפך לאחד מאותם
שחקני משנה שהאקדמיה אוהבת לאהוב; כריסטופר ווקן, שעושה תפקיד יפה
מאוד ב"תפוס אותי אם תוכל"; וכריס קופר ("אדפטיישן"), שבעצמו הודיע
בראיון ששודר בערוץ הבידור לקראת הטקס שלא הצביע לעצמו - אלא לווקן.
אני בוחר להאמין לו.



ולחמשת הבמאים. אחת השאלות המסקרנות ביותר בטקס השנה תהיה, האם מרטין
סקורסזי יזכה סוף סוף באוסקר על בימוי "כנופיות ניו יורק", ויותיר את
רוברט אלטמן כבמאי האמריקאי הגדול היחיד שעדיין לא זכה בפרס; או
שההצלחה של "שיקגו" תגרוף בעקבותיה גם את רוב מארשל, ותזכה אותו
באוסקר על בימוי סרטו הראשון.