ערב טוב ושבוע טוב נתניה, תל-אביב, אור עקיבא וכיכרות נוספות ברחבי הארץ של מוצאי שבת. בשעות הקרובות ימריאו משמי ישראל טיסות ליעדים רחוקים וקרובים. בתאי הטייסים יישבו גברים ונשים, דתיים וחילוניים, מימין ומשמאל, מכל קצווי הארץ. המשימה שלהם תהיה אותה משימה והאחריות שלהם זהה. במטוס הזה שנקרא החברה הישראלית, יושבים אנחנו, כולנו, אז בואו נדבר על שוויון בנטל.
זה לא השוויון בנטל, אל תתבלבלו. זה שוויון. שוויון עבור כולנו כי הנטל יושב על כולנו. זה לא שוויון בנטל אל תטעו, זה שוויון בחינוך, בהזדמנויות, זה יכול להגיע גם לשוויון בפני החוק. כי השוויון הוא המרכיב הבסיסי ביותר והחיוני ביותר לדמוקרטיה, צורת משטר לא טבעית אך רצויה והיא היחידה שתבטיח את מקומנו וקיומנו כאן. אין צורה כזו ברדיוס של אלף מייל מכאן, מנתניה או מכל כיכר אחרת בישראל הערב.
לא מספיק רק לבחור בשוויון, יש לקיים אותו. לא מספיק רק להלין על שוויון, יש לעבוד בו יומם וליל. מתוך 259 רשויות בישראל רק ב-14 עומדות נשים, בפחות ממחצית מהן יחס הנשים מגיע לחמישים אחוז, זה לא שוויון.
השוויון אינו כמו אור השמש הפוגש אותנו בכל תחילת יום, הוא יותר כמו החשיכה הפוגשת אותנו בסופו. מדינת הבינה המלאכותית, אומת הסטארט אפ הבינלאומית, תעמוד באתגר האנושי החשוב ביותר בשנים הקרובות והוא השוויון, כל אתגר אחר מתגמד לצידו, מתבטל בהיעדרו, כי זה מסכן את עצם קיומנו כאן.
תראו מה קרה לנו, עם הספר, אומת ההמצאות והכלכלה בין החזקות בעולם. הדבר הכי דומה לנו היום הוא השוני, המכנה המשותף הכי רחב שלנו הוא המפריד והשונה. את זה אף מלחמה לא תפטור, שום התנדבות לא תרפא וגם אם נפגין כאן בכל ערב, האמינו לי זה לא יספיק.
בבתי החולים בישראל נולדים בדקות אלו ממש אזרחים חדשים למדינה צעירה. אזרחים בני יומם שייפגשו בחדר התינוקות ויגיעו בעוד 120 שנה בדיוק לאותו בית חולים בסוף דרכם. בדרך חלקם ילמדו לימודי ליבה ויילכו לשירות צבאי או אזרחי, חלקם לא. מי שחושב שהנטל על כתפיהם אינו שווה אינו טועה, אולם האחריות כן. האחריות לקיומה של חברה בריאה, של מדינה מתוקנת שווה בין שניהם. על מנת לשאת בה גם הנטל צריך להתחלק שווה בין שווים.
אני מניח כי כולנו בעד שיהיו לנו רבנים מוכשרים ומלומדים, שימשיכו את המסורת וישכללו את העיסוק בדת היהודית, כולנו בעד אנשי רוח והשכלה, ספורטאים מצטיינים ועוד. אבל אפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות ולשרת את המדינה. זאת שמממנת את תוכניות הלימודים, את שירותי הרפואה, את הקצבאות והסיוע שצריך, תשאלו את חובשי הכיפות הסרוגות, ואת בנות האולפנה.
הגיעה העת לשנות, לשנות את האמנה הלא כתובה אבל הברורה כל כך בין השלטון לאזרח, בין מה אני נותן למה אני מקבל, הגיע הזמן שהחינוך הממלכתי לא יהיה רק 20 אחוז, כי במדינה שהממלכתיות מגיעה ל-20 אחוז, אין באמת ממלכתיות.
מי שמבין כי הנטל בקיום המדינה הוא שווה, לא צריך שוויון בנטל. אנחנו פשוט צריכים שוויון, כמה פשוט זה נשמע, כמה קשה ליישום, כמה חיוני להמשך קיומנו כאן.
השוויון גבירותיי ורבותיי, אינו מותרות, הוא הבסיס ובלעדיו אנחנו רוקדים על רצפת פלקל במסיבה שעומדת להסתיים בקרוב, רק איש אינו יודע כמה עמוק ניפול. לכולם אני מקווה שברור כי הנפילה עלולה להיות כואבת.
מדינת ישראל נלחמת ולא רק בדרום, לא רק בצפון אלא גם בפנים הארץ. המלחמה הזאת מוצדקת ואיננה חולשה, היא עוצמה של חברה מתווכחת על עצם קיומה וסופה ידוע מראש. אנחנו עומדים כאן היום באחת התקופות המאתגרות שידעה המדינה, המדינה זה אנחנו, כולנו. היא איננה שייכת לאיש, כמו אין מחיר לאדם שנחטף מביתו לשבי.
שוויון בנטל יהיה כמו כל שוויון אחר. אתם יודעים למה, כי אנחנו לא נשקוט עד שהוא יגיע, עד שנהיה חמישים חמישים, עד שכל זרמי החינוך יהיו מתוקצבים באותה מידה ושוויון ההזדמנויות יגיע במערכת החינוך, עד שבשלטון המקומי תהיה כמות זהה של נשים וגברים ועד שכל אזרח בישראל הנהנה מפירותיה ושירותיה ישרת אותה בדרכו ובאופן שווה.
כי בטנק יושבים כולם, מימין ומשמאל, בכל דת ולאום, נשים וגברים והפגז הנורה לא מבחין ביניהם. אנחנו במלחמה על עתיד מדינת ישראל ואנחנו ננצח, כי כולם מרגישים בחוסר השוויון, מעטים מסוגלים לרכוש דירה וליטר דלק עולה כמו כוס קפה - אם הייתי מעיר אתכם למציאות הזו לפני עשרים שנה הייתם אומרים שאני חולם, תחשבו רק מה יהיה בעוד עשרים שנה אם נפסיק לחלום.
השוויון יהיה פה, ועד שהיום הזה יגיע, אנחנו נמשיך ולא נשקוט, לא נוותר כי זו אינה מלחמה של שבט אחד באחר. זהו הקרב על הישרדות מדינת ישראל שאנחנו אוהבים ומחויבים לה, ורק לה. עבורה אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה, שימו לב לקבוצת הבנות עם החולצות האדומות והאש בעיניים, ואמונה בצדקת הדרך שאיש לא ינצח. הן בונות אלטרנטיבה וזה לא בגלל שהן נשים, זה בגלל הנשים שהן. כדאי לכולנו לעקוב אחריהן, חלקנו אף יצדיע להן ואני ביניהם.
גבירותי ורבותיי, בימים אלו ממש אנחנו כותבים את אחד הפרקים החשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אולי אין חשוב ממנו בואו נכתוב אותו יחד וכדאי שנכתוב אותו נכון, כי אין לנו הפריבילגיה לעשות שגיאות כתיב ואף אחד לא יכתוב אותו עבורנו.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי.