הרבה פחות אנשים יתעניינו כמה זמן לקח לתקן את חוק העונשין או לתקן את פקודת המשטרה. מרביתנו עמלים ויש יאמרו קבורים בשגרת היום יום הישראלית. אולם מי לא שמע על חוק הגיוס, על השיחות והמתווים, על האמירות השונות וההתנגדויות. אז למה הציבור הישראלי ובצדק עסוק בחוק הזה כל כך? משום שכלל אין מדובר בחוק. מה שמעסיק את הציבור בישראל אפילו מבלי לדעת את הפרטים המדויקים או חלקם לפחות, זהו שינוי סדרי בראשית, יש יגידו תרתי משמע.
חוק הגיוס הוא הכותרת לאחת התמורות הנדרשות במדינת ישראל במאה הנוכחית ובצניעות מתבקשת יש לומר כי המלחמה הנוכחית, קשה ומאתגרת ככל שתהיה, לא המציאה אותו, והיא גם לא באמת הסיבה. יש שטחיות מסוימת להביט על אוכלוסייה, אהובה או שלא, ולהפנות אליה אצבע מאשימה בלי להבין מעט על מה כל זה יושב, למה המצב באמת אינו מתאים ומדוע המשכיות בכל צורה ואופן רק תחמיר את המצב בעתיד וזה כבר כאן.
מתוך הסדר היסטורי, המכונה תורתם אמונתם, הורשתה קבוצת אברכים להפוך את חייהם ללימוד התורה. אין בכך פסול ואפילו תקווה כי יישמרו גדולי הדור של הממסד גם במאה השנים הבאות. לצורך כך חויבה אותה שכבה להתייצב במוסדות הלימוד הרלוונטיים, אותם כוללים, ונאסר עליהם לעבוד. מתוקף שני אלו הקציבה המדינה קצבאות דרך אותם מוסדות לימוד על מנת שאותם אברכים יוכלו לכלכל את עצמם ואת משפחותיהם הצעירות.
אברך המבקש ללמוד מחויב להתייצב בכולל ולקבל על כך אישור מבעל המוסד כי הוא אכן נמצא במסגרת. מתוקף אישור זה הוא זוכה לקצבה ובמקביל נאסר עליו לעבוד בשוק החופשי באופן חוקי עד הגיעו לגיל הפטור. מכאן שהשירות הצבאי הוא רק תחילתו של מסלול חיים מסוגר במוסד חינוכי במקום מגוריו בדרך כלל ושכר מתוקצב נמוך.
שני אלו גוזרים על הצעיר חיי גטו וחוסר יכולת להתפתח באופן אישי גם בגיל מבוגר יותר שכן ייאלץ לעזוב את המוסד החינוכי, לוותר על הקצבה ולמצוא עבודה ראויה ובכך להתקרב אל מקבילו המשרת בצבא או בשירות לאומי ומתחיל את חייו בשנות העשרים המוקדמות.
עשו תרגיל קצר ותבדקו כמה מוסדות חינוך כאלו נמצאים בישראל ותגלו שמספרם עולה על כל מוסדות החינוך החילוניים גם יחד. התופעה נועלת דורות שלמים של צעירים לחיים דלים ומסוימים, בתוך קהילה סגורה. נתונים לחסדי ראש המוסד שבחתימתו מאפשר להם את קצבת דמי הקיום.
עכשיו בואו נתחיל לדבר על המהות שבדברים. כי הרי אין קשר ישיר ללימודי הליבה, לכמות ואיכות לוחמי הצבא או משרתי השירות הלאומי. מדובר במסלול מקביל המדיר ברשות אוכלוסייה שלמה שלא תצא מגבולות השכונה לעולם, לא תיפתח לרצונותיה החופשיים ולא תתאפשר לה פרנסה מכובדת למשפחותיהם, כאשר לרוב צאצאיהם יילכו בדיוק באותו המסלול, כי אין הם מכירים מסלול אחר.
אל תחפשו את הסיבה בעזה
מה הקשר בין אלו ללימוד התורה? תשאלו את בוגרי ש"ס הלומדים ומשרתים, את בני ובנות הציונות הדתית המצמיחים רבנים מוכשרים גם מתוכם. אל תחפשו את הסיבה בעזה, תנסו למצוא אותה במלחמה הבאה שתגיע.
אם נערוך עוד תרגיל מחשבתי קטן וננסה לעמוד על מספר גדולי הדור התורניים והרבניים בשנים האחרונות נראה כי מספרם לא גדל משמעותית, בעוד מספר הלומדים במוסדות החינוך החרדיים והכוללים גדל בכל שנה ושנה ולא סתם. במסווה חינוך חרדי וקביעת מסלול התורה עבור אותם בני עשרה נוצר מסלול מקביל לחברה הישראלית בכללותה, מסלול כזה חשוב למצטיינים ובכמויות פרופורציונליות אבל אינו יכול להיות דרך חיים רק משום העובדה שמסלול כזה סוגר חלק גדול בחברה מפני החברה כולה. בקרבם רבנים אולם לבטח גם יזמים מוכשרים, רופאים ומרצים, מורים ואנשי כוחות הביטחון.
אמת היא שדרכו של צעיר נתונה לבחירתו אולי כפי שבחר בתורה כמסלול חייו, אולם חוק גיוס טוב ככל שיהיה לא נועד להגביר את הגיוס לקורס טיס או לשריון, הוא נועד לגייס את בני הנוער לעתיד מדינת ישראל.
החיים הסגורים בקהילות החרדיות הם זכותו של כל אדם לבחירה, אולם הזכות לפרנסה היא חובתה של חברה בריאה כלפי אותו בוחר על מנת שיוכל להעניק שירותים בסיסיים למשפחתו ולשאת בנטל המשותף יחד עם עמיתיו אזרחי המדינה בה הוא חי. הנימוקים אינם דתיים, חילוניים וחרדים וניתן לקיים אותה בין בני ברק לבית אלפא.
מציאת מכנה משותף היא הזדמנות היסטורית ואינה מעקרת איש מבחירתו, אף צעיר מלימוד התורה, שכן לא מדובר על גיוס חרדים לצבא אלא על גיוס חברה שלמה לעתיד המדינה, לחברה בריאה ושוויונית הנושאת בנטל יחד במדי צבא או חלוק צוות רפואי, בסרבל הטיסה ובמדי כוחות הביטחון, בלבוש אזרחי של שירות בקהילה כי כולנו זקוקים לכל אלו.
החשש בא לידי ביטוי בעומק המשבר ובגודל הצורך. החברה הישראלית שבעה מתווים וקומבינות, מדרכים פתלתלות לייצר דרך ישרה וברורה. הכוח הפוליטי הגדל בכוללים ונתון לחסדי העסקנים הוא קהל שבוי וזה לא נכון גם לו עצמו.
השליטה בציבור שלם דרך מוסדות החינוך הללו מייצרת ומגבירה את הבידול, מעמיקה את חוסר ההבנה ומעקרת לאורך זמן כל רצון קולקטיבי לשיתוף פעולה. הפוטנציאל זהה בתחילת הדרך והרבה אחריה, החזקים בלימודים הם נכס לכל מקצוע בחברה הישראלית, החריצות והשקדנות גם כן, אלו פורחות יחד במוסדות לימוד התורה וישביחו ללא ספק מוסדות אחרים ומשלחי יד בחברה כולה. איש מהם לא מחויב לצרוך חדשות או לרכוש מכשיר טלוויזיה, אף משפחה לא תיאלץ לשמור אחרת את השבת. ההפך הוא הנכון ואולי תוכל להפיץ את ערכיה לכלל, יבחרו מי שיבחרו.
דרך ארץ קדמה לתורה ואיננה מתנגשת בה, מלים כה פשוטות המבטאות דרך וארץ. בעבור הציבור שאינו חרדי הדרך ברובה ברורה וגם הארץ. עכשיו צריך לחבר ביניהן חיבור היסטורי שנמצא הרבה מעבר לחוק הגיוס המדובר. משתמטים או נצלנים לא יקרבו ביניהן, גם לא דרכים עקלקלות ופתרונות קסם שלא בטוח שייושמו.
רק תיקון עמוק וייתכן כי קשה יוכל להתחיל ולטפל אחת ולתמיד בדרך היסטורית שאינה מובילה לארץ בה אנו חיים, ובאוכלוסייה שלמה שיכולה לתרום לכולנו רבות ולא פחות לעצמה. המהלך הזה יגביר בנו את האומץ לטפל בנושאים מהותיים נוספים העומדים על הפרק והתקופה המאתגרת בה אנו חיים היא הזדמנות ולא בהכרח הסיבה לכל אלו ממש.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי.