אם משהו יכול לאיים עלינו מבפנים, זו התמונה של קרית שמונה בליל הסדר

כשעוברים את צומת עמיעד מתחילים להבין את התמונה. צפונית לחצור הגלילית אתה כבר לבד, בייחוד בערב חג הפסח. עשרות אלפי תושבים בעיירה הצפונית השלווה, אבל אווירת חג אין כאן כלל. שני מקומות ערכו סדרים בראש פינה, שניהם בבתי כנסת, השולחנות היו ערוכים יפה מתרומות נדיבות ונציגי חב"ד ערכו את הטקס עד המילה האחרונה בהגדה, אבל כאן מתחיל הסיפור כולו.

ההגדה של פסח היא טקסט מרתק ולא במובן הדתי שלו, מסורת ארוכה המצטרפת למגילות וכתבים שאנו נוהגים לקרוא בחגים או לפחות מנסים, עד שיגיע האוכל. השנה זה שונה, שווה לעיין. כי בין העמודים העמוסים במילים שאת חלקן איננו מכירים ולשאר איננו מוצאים בכוונה הקשר לוגי, יש משפט פשוט הנפתח ב"הגדת לבנך". משמעותו הפשוטה היא מה נעביר הלאה, מה נספר לבאים אחרינו, לצעירים שבינינו, הרי הם לכאורה לא צריכים אותנו, הם יכולים לקרוא בעצמם את ההגדה כולה.

תחושת החג מוזרה ועצובה, אין מצווה לשמוח שתתקבל בברכה בקרב משפחות החטופים, קהילות שלמות שנעקרו מביתם ועם שלם המרוכז בין חדרה לגדרה ולא היה בקריית שמונה אולי אף פעם. אבל זה כל הסיפור, האזור הראשון שסבל מטחי קטיושות שנעלמו לכאורה, מרוקן עכשיו מתושבים. הרחובות ריקים לגמרי ואין אור הבוקע אלא מחלק מזערי מחלונות הבתים והמרפסות, אין כאן איש. הניווט לבית הכנסת אינו אפשרי באזור הזה ואין את מי לשאול. אם לא למדת את הניווט לא תגיע.

מהרכסים החשוכים הצופים עלינו נקודות אור קטנות המסמלות חיות מסוימת בקרב אוכלוסייה עוינת ששנים של שקט יחסי ושגשוג כלכלי ניפחו אותה בצד השני לאויב אכזר. ובתוך החשיכה הזו, ברגעי קריאת ההגדה והקפדה על כללי הטקס, עולות שאלות רבות והעתיד הוא משהו שמעסיק מצד אחד ודי מפחיד מצדו השני, הוא איננו נראה באופק האביבי של האזור הגלילי הזה, כמו במקומות אחרים.

לו יכולנו להביט במצלמה תרמית על מדינת ישראל בערב ליל הסדר היינו רואים הרבה מאוד ארוחות חג אולם אלו היו מרוכזות בשטח הרבה יותר צפוף. ככל שמקצינים דרומה או צפונה, יש פחות ופחות וזה הסיפור הישראלי בשנת 2024. איפה שיש פחות ארוחות חג יש פחות עניין ציבורי. תושבי הסדר ברעננה לא יכולים להבין את אחיהם בקריית שמונה, עומדי הפקקים בהרצליה לא יוכלו לדמיין את הכבישים צפונית לצומת עמיעד ושוכרי המשרדים ברמת החייל לא מכירים את הריקנות באזורי התעשייה והפיתוח בתל חי. זו אינה האמת אלא מציאות ישראלית נכוחה, חלום שלא הולך לשום מקום.

החיילים והחיילות פרושים לאורך הגזרות, חיל האוויר בכוננות יירוט ממקומות רחוקים, אבל אם יש משהו שיכול לאיים עלינו מבפנים זו התמונה של קריית שמונה בערב ליל הסדר, שום חמקן לא יצילנו מידה וזה רק במרחק של שעות נסיעה בודדות מרמת אביב, בחלק גדול מהדרך ללא פקקים כלל. הצפון מאתגר אותנו בעומק כמותו לא ידענו, האיום ממשי ובסדר גודל מדינתי כאשר השטח הררי ושולט. זה מכתיב התנהלות אחרת החל מקצב פינוי הפצועים שלא ניתן לרוב להתבצע במסוקים משום האיום עליהם ומכתיב כי שעת הזהב שיש לפצוע בחאן יונס לא תהיה בערב אל עראמשה.

האוכלוסייה המעורבת בצפון לא תפונה וזו עובדה, המצטרפת לעובדה שלרוב האוכלוסייה הערבית בצפון אין מיגון מסודר ביישובים, כוחות הביטחון ישנים במתנ"סים ממוגנים הנצפים מעבר לגדר הגבול העוברת במקרים רבים ממש בקצה היישוב. אותה מדינה, אותה שפה, שעתיים נסיעה מפתח תקווה.

מדינת ישראל מצטמקת, עיקר האוכלוסייה במרכז הארץ, שם החיים סובבים שגרה מוכרת, בעוד קצוות הארץ מנותקים בבעיותיהם, בהבנת הרוב המרכזי ובתשומת הלב הממשלתית שלא מגיעה. תחשבו לרגע על הקורונה, משבר בינלאומי מפתיע ומסובך ממנו יצאנו מובילים, ניצלנו עד תום את היותנו מדינה קטנה ומשברית וצלחנו טוב יותר או פחות את האירוע, הרבה לפני מדינות רבות בעולם. התנהלות משברית באשר היא הייתה צריכה להפוך אותנו ליותר טובים, למדינה מתחקרת שיודעת להפעיל מנגנונים מהר וביעילות לטובת אזרחיה המשתוקקים לחזור לשגרה. עכשיו תחשבו על מצב הפוך - אם האיום היה מתרכז במרכז הארץ, מה היה קורה ביישובי הגליל והגולן? כדאי שתחשבו שוב.

הפריפריה הישראלית מתגלה באור אחר במלחמה הנוכחית, היא איננה מתעניינת במחירי הטיסוֶת ובעומסים בנמל התעופה בן גוריון, גם לא בהתקדמות בניית הגשרים או בחוק רבני הערים. כמו מורגלת למציאות אחרת ככה אנחנו לוקחים אותה כמובנת מאליה, כי למי באמת אכפת משלומי כאשר יום העבודה הבא יהיה בדיוק כמו קודמו ובבית הקפה בטוח לא תהיה לבד, רק שיש מקומות שעתיים ממך שהם סגורים כבר חצי שנה. במדינה קטנה הפריפריה היא נייר הלקמוס הטוב ביותר לחוסן החברתי. רוב ממורכז שלא מכיר את הקצוות סופו שיגמור מנותק מהם, בשגרה ובחירום.

ההגדה של פסח אינה מסמך חובה, לא בימים אלו ולא בכלל. אבל היא נקראת במירב הבתים בארץ וכך היה גם השבוע, אולם הפעם המילים קיבלו משמעויות אחרות בכל מקום ומקום. סיפור יציאת מצרים הוא באמת סיפור היציאה של העם היהודי מעבדות לחירות, והסיפור שלנו השנה די דומה. זה בהחלט הזמן לשאול את הקושיות והן רבות, ואחרי ששאלנו מה נשתנה הלילה הזה וזה לא מעט, נגיע למשפט הפשטני שבדרך כלל לא אומר הרבה, מתחיל במילים והגדת לבנך וכמובן גם לבנותיך אז כדאי שנחשוב על מי שלא כאן, נביט צפונה למי שכאן ולמעשה איננו ונגיד לעצמנו את האמת.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי.