פחות ופחות ישראלים מבינים היום ערבית, וזה ניכר

אי שם בשנות השבעים המוקדמות כאשר נמל התעופה בן גוריון התחיל להתבסס על שלושת מסלוליו המתקדמים יחסית ותנועה ענפה התחילה לנחות בו מיעדים מגוונים בעולם, לא הרחק מכאן היה שדה תעופה קטן ולו מסלול אחד - חלקו עפר. מעט מאוד תנועה אווירית ידעה על קיומו, דובאי היה שמו, מקום שרק קיבל עצמאות מהבריטים בשנת 1971.

היום לאחר עשרות שנים בודדות, כמות הישראלים הממריאים מנמל התעופה בן גוריון למה שהיה פעם מסלול עפר בודד היא בין הקהלים החזקים בשדה התעופה מהעמוסים בעולם. ההפך כמובן לא קורה - אף סוכן נסיעות אמירתי לא משווק חבילות תיור לישראל וזו לא התעופה, זו השפה, דחילק.

אנחנו מוקפים בשפה הערבית, במנטליות וגם במי שפחות אוהב אותנו לצד ידידים חדשים וחברים ותיקים, אבל פחות ופחות ישראלים יודעים ומדברים את השפה הערבית, וזה בלשון המעטה לא סבבה בכלל. הערבית איננה פיתות במסעדה מזרחית בפסח וכבר מזמן לא שפת מוסך לא יקר בפאתי השטחים, זו מנטליות ותיקה ועשירה המתגלה יותר כשפת הקידמה. התעלמות ממנה היא טעות, ללמוד ממנה כדאי מאוד.

מי שחושב כי הנפט הוא חזות הכל בעולם של אנרגיה מתחדשת, הייטק ובינה מלאכותית טועה בכל שפה שלא ידבר. הזהב השחור היה אדן הזינוק שאיפשר לשליטי הנפט להפוך לכלכלות חזקות, כאלו המכילות היום את בתי ההשקעות הגדולים בעולם, מוסדות אקדמיים מתקדמים ונחשבים ומציעות לזרים פתיחות אולטרה מערבית וחיי נוחות עם עבודה מפרכת בצידם. היכולת הערבית לתרגם את המשאב הראשוני לעתיד יציב ומבטיח ראויה להערכה, שווה העמקה וכדאי שנלמד ממנה לא מעט.

יש הנוטים לחשוב כי הגלביות העשירות מנצלות מנהלים מוכשרים על-ידי משכורות עתק, וזו בדיוק חוסר הבנת השפה והמנטליות, בה אנחנו לוקים בדרך כלל. העמדת מנהלים מוכשרים היא תנאי לפיתוח ומביאה תוצאות חסרות תקדים, ככה מנהלים מדינה ובה יש לא פחות פוליטיקה מישראל. בוגרי בתי הספר המצטיינים לניהול אינם שכירי חרב בחברת המפרץ, כשם שטייסי חברות התעופה אינם באים לעשות עוד כמה לירות לפני הפרישה, ברובם הם באים לעשות קריירה מתקדמת, באנגלית רהוטה ובמטוסים חדישים, כאשר ילדיהם חיים ולומדים בכל מקום בעולם או בנמל הבית.

אבל לפני שהולכים רחוק תשאלו את עצמכם האם אנחנו יודעים לקרוא ערבית או לדבר את השפה. האם זה חשוב לנו, כנראה אין בכלל שאלה. האמירויות נמצאות בקשרי מסחר דיפלומטיים מוסכמים עם מדינת ישראל, אולם אזרחי מדינת ישראל לא בהכרח מבינים 20% מעמיתיהם בארץ. ההיפך קורה כבר שנים, זה לא מרצון להתחבב או להטמעה אלא מחשיבות הקידמה והבנת מרכיבי החברה בכללותה.

אנחנו נהנים משירותם במערכת הבריאות, בדלפקי הרוקחות, אולם כמה מאיתנו יודעים את משמעות החגים במגזר הערבי, מבינים את הנכתב בעיתונים או בערוצי התקשורת הערביים, מהם ניתן ללמוד ולהבין הרבה על המציאות הנוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו, והיום אף ביתר שאת?

במטוס שממריא מדובאי לתל-אביב ולכל העולם יושבים צוותים מקצועיים באנגלית רהוטה, הם אינם אנשי מילואים בשום חיל אוויר אבל מבינים היטב את המנטליות בחברה בה הם עובדים, קוראים היטב את התקשורת בעולם הערבי ורחוקים שנות אור משכירי חרב, כפי שאנחנו נוהגים לכנותם בטעות גסה.
זה המקום בו הם בחרו לגור ולהתפרנס ולא רק בגלל השכר והתנאים, יותר בזכות מודרניזציה וקידמה.

העולם מתקדם בניצול פוטנציאל, לכל מדינה יש כזה בוודאי שלאומת הסטארט-אפ היושבת בציון. המינוף הוא אינסופי והחשיבות עצומה. עידן המלכים וכיבוש השטח נגמר מזמן למי שלא הבין, עכשיו זה מה אתה עושה הכי טוב עם מה שיש ברשותך. כדאי ללמוד את זה בערבית ולא פחות בסינית, הודית ועדיף בשפה הקרובה למקום מגוריך, שעה נסיעה מצפון תל-אביב בכל כיוון שרק תבחרו. השפה תורמת להבנת תופעות הרבה מעבר למילים המרכיבות אותה.

מי שיופתע כי אנשי עסקים ערבים ישראלים נוסעים במונית מביתם לשדה התעופה בעמאן, מגיעים ארבעים וחמש דקות לפני ההמראה לכל מקום בעולם ובמחיר זול יותר, מפספס הבנה עסקית עמוקה מהפוטנציאל הטמון בה.

אין תרבות אחת שעולה על האחרת, כולן שחקניות בכפר הגלובלי בו אנו חיים. הדבר נכון גם לעם הנבחר, ולא משנה מי הגדיר אותו ככזה. הבנת השפה השכנה היא הכרה במנטליות המקיפה אותך. הבנת הניואנסים התקשורתיים והלך הרוח מאפשרת שיתופי פעולה ולמידה מהצלחות האחרים, שאין לנו הזכות שלא ללמוד גם מהן. שדה התעופה בדובאי הוא רק דוגמה מצוינת אחת מיני רבות.

נכונה העובדה כי לכל מדינה או קהילה, לכל תרבות או אזור, יש את המאפיינים הייחודיים שלהם, תמיד היה. אולם ההסתכלות המרחבית מייצרת תחרות בריאה, משחק שאינו מצומצם ומתחבא מאחורי אותם מאפיינים ייחודיים ומאפשר לחקות ולהעתיק מודלים כלכליים וחברתיים שההצלחה עומדת לצידם.

ברגעים אלו ממש ימריאו מתל-אביב בין שתיים לארבע טיסותֶ לדובאי ומשם לכל העולם, ממקום שאיש לא רצה לבקר בו בשנות השבעים למרכז בינלאומי שנבנה בעשר אצבעות וחשיבה מתקדמת. עכשיו נסו לדמיין לעצמכם שאת הטור הזה יכתבו עלינו בעוד עשרים שנה, מדינה שהיא מרכז העולם, עם אקלים נוח ממדינות המפרץ, דמוקרטיה בריאה המכילה את המקומות הקדושים לכל הדתות ומאכלסת הייטק כפי שאין באף מקום. סביר שהטור ייכתב בשפה הערבית, כדאי שנדע עד אז לקרוא.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי.