אחד אחרי השני התנפצו סלעי הקיום שלנו מה-7 באוקטובר. "מגש הכסף" של אלתרמן התפייח באש שאחזה בבתיהם וגופותיהם של תושבי העוטף המתים. "מה אברך ובמה יבורך זה הילד", שאל המלאך והתכוון לתינוקות ולילדים שנשחטו במיטותיהם, ו"אנחנו שנינו מאותו הכפר", הפך לשיר קינה אזרחים שנרצחו באותו הקיבוץ, המושב והעיר, ולא רק ללוחמים שקיפחו את חייהם בשדה הקרב.
מעבר לכאב העצום, משבר האמון עם מוסדות המדינה והשבר הנפשי, הזהות שלנו כעם חטפה מכה נוראית. היינו בשיא. כלכלה חזקה, אחת היחידות בעולם שיצאה ממשבר 2008, עם מכות כחולות פה ושם, אבל בראש מורם, צלחה ממגיפת הקורונה מחוזקת והתחילה להשתקם פגיעות הרפורמה המשפטית. חשבנו ששום דבר לא יוכל לנו, שאיכשהו, תמיד, נעמוד על הרגליים.
כמו הפילוסוף היווני סוקרטס שאמר, "אינני אתונאי או יווני, אלא אזרח העולם", היינו בטוחים שיש לנו אזרחות כפולה, ישראלית ועולמית. תמיד נוכל להבריז מכאן אם יהיה פה רע. רק לפני שנה, נהרו המוני ישראלים לשגרירויות ברחבי העולם כדי להוציא דרכון זר. מדינות הציעו דרכונים בכסף ואנחנו חיפשנו בבוידעם קרוב משפחה רחוק שבזכותו נוכל לקבל את כרטיס היציאה החוצה, אופציה לחיים שקטים ושפויים יותר. אפילו הרב הראשי לישראל איים, שאם יגייסו בחורי ישיבות לצה"ל, הם יעלו על מטוס ויחתכו מכאן אל מעבר לים. כאילו אבדה קדושתה של הארץ.
דרכונים זרים אולי יש לחלק מאיתנו, אבל אין לנו לאן ללכת. מאזרחי העולם הגדול הפכנו ליהודונים נרדפים. את הזהות החדשה שלנו, קיבלנו לפנים באירוויזיון, בקריאות הבוז מהקהל לעברה של עדן גולן, בהתגרויות הבוטות של המתחרים ומהפינוי המהיר, תחת איפול, של המשלחת בשש בבוקר, לשדה התעופה, כדי שלא יאונה להם רע. וכל זה, אחרי סיור מקדים של ראש השב"כ בעצמו במאלמו, כדי להבטיח את שלומם.
חשבנו שאנחנו קוסמופוליטיים. מדינת הייטק חובקת עולם, שבניה יוצאים לרילוקיישן איפה שבא להם, עושים עסקים ברחבי הגלובוס ונחשבים לטופ של הטופ של הטכנולוגיה והג'יניוס, הרי אין עלינו. חזרנו להיות יהודים מוקצים. אמנם בלי טלאי צהוב על דש הבגד, אבל עם כתובת שמרוחה לנו על הפרצוף, "אתם לא רצויים פה". לא רצויים באירופה, מוקצים בארה"ב, רדופים גם בבירות שכנות, שנחשבו ידידותיות יחסית, כמו אתונה.
נכון, יש לנו מדינה, מקום משלנו על הכדור הזה, ויש לנו חיילים עבריים שיגנו עלינו. זוכרים איך כתבו בהתפעלות בזמנו ב-"TIME?" - "כמו וונדר וומן, גל גדות היא אולי השחקנית היחידה בעולם שהיא גם דוגמנית וגם חיילת". זה היה כשחיילת ישראלית היתה מושא הערצה. היום היא חטופה ומושפלת בעזה. והצבא שלנו, שנחשב לטוב ולמוסרי בעולם, הפך לאכזרי.
השבר כפול. חשבנו שכשתהיה לנו מדינה, העולם יתייחס לישראל כשווה בין שוות. גילינו שבעיני העולם אנחנו שווים פחות, אם בכלל. תוך שבעה חודשים נתלשנו מהגלובליזציה הנוצצת, ונזרקנו לפוגרומים באירופה, למהות הבסיסית שאי אפשר להסתיר יותר מתחת לקוצי הצבר, הסטארט אפ המדהים, או חברת הספנות הבינלאומית: תמיד נישאר היהודים חורשי הרע.
ומה שהופך את כל זה לבלתי נסבל, הוא חוסר הצדק. הרי אנחנו אלה שהותקפנו, נשחטנו, נאנסנו, נורינו, נשרפנו, ואיכשהו הפכנו לרע בסיפור הזה, העולם התהפך עלינו ונחוש לבוא איתנו חשבון, בהאג, באו"ם, באוניברסיטאות, במשקיעים שלא רוצים קשר עם מדינת ישראל. במילותיה של "להקת פיקוד דיזינגוף": "העולם כולו נגדנו", אבל "לא נורא נתגבר".
במשפט הזה טמונה הנחמה והתקווה, ההבנה שתמיד נהיה בעיני רוב העולם, יהודים שגרים במדינה לא להם, מנודים בשל הווייתם ואמונתם, ספוגים בעלילות דם. אבל אולי מתוך נחשולי השנאה שמסביב והתופת האיומה שעברנו, תתגלה שוב האחדות הפנימית של העם הזה. יכול להיות שנשכון לבדד ונחיה לנצח על החרב, אבל את רוחו של העם היהודי אף אחד לא הצליח ולא יצליח לנצח.
.