כבר למעלה מחודש מעכב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את כינוס ועדת השרים לענייני הצטיידות, שאמורה לאשר רכש שתי טייסות קרב חדשות של מטוסי 15-F ו-35-F, בעסקת ענק בכספי הסיוע האמריקאי. הסיבה: לטענת סמוטריץ', שר הביטחון יואב גלנט מעכב את הקמת הוועדה לבחינת תקציב הביטחון, כפי שהוחלט בישיבת הממשלה, ולכן עד שזו לא תקום אין מטוסי קרב.
ההתקוטטות הביזארית הזו, בהובלת סמוטריץ' המכהן כשר הנוסף במשרד הביטחון, ובשני כובעיו היה אמור להבין את הבעייתיות שבהתניית ההצטיידות הקריטית בהקמת ועדה, מרתיחה את אבי דדון, סמנכ"ל משרד הביטחון וראש מינהל הרכש לשעבר, והיום ראש מנהלת ההקמה של חברת טקטוניק.
האיש שהיה אחראי במשך שש שנים על הרכש הצה"לי לרוחבו, או כמו שהוא מכנה אותו, "מעגבנייה ועד צוללת", מתקשה לתפוס את חוסר ההבנה והשליטה בחומר שמפגין שר האוצר. "אני מדבר בשם עצמי ובאופן נחרץ", אומר דדון, שפרש מתפקידו במרץ 2023. "זו לא רק טעות, אלא אי הבנה של מהם כספי הסיוע ומה המשמעות של קווי ייצור. ההשתהות שלנו בביצוע העסקה הזאת עד היום כבר עלתה לנו במחיר ביטחוני עצום ועל זה להוסיף עוד עיכובים שלא מן העניין רק מסבך עוד יותר".
"התקציב צבוע"
דדון מסביר כי "צריך להבין - פס הייצור האמריקאי לא עוצר. אם החלטנו לא לצאת לדרך עם העסקה, הם מיד מכניסים לקוח אחר לרשימה הארוכה, ויש עוד מספיק מדינות שמצפות לקבל את המטוסים שלהן. אף אחת לא תסכים לדחות את ההזמנה שלה כי ישראל החליטה שהיא צריכה את המטוסים שלה עכשיו.
"אם אתה רוצה לכופף ידיים לשר הביטחון, יש עוד מאה דרכים אחרות לעשות את זה. להגיד: 'תקציב הביטחון גדול, תקחו ממקום אחר' זו בורות. התקציב צבוע. אני לא יכול לקחת שקלים במקום הדולרים של כספי הסיוע, זה לא עובד ככה. השר צריך לדעת את זה.
"קחי לדוגמא את היסעור, שהפך לבדיחה עצובה. זה המסוק הכי זקן בעולם, ואנחנו היחידים שעוד מטיסים אותו, כי אין לו תחליף ואין לנו ברירה. אני יכול להגיד שהאחזקה של חיל האוויר עושה קסמים, אבל אני לא מוכן לעלות עליו גם כשהוא בחניה. סביב קניית מסוקי האפאצ'י היה גם סיפור, אבל שם זה היה ניהול סיכונים ולא מחדל. לעכב קנייה בכספי סיוע סתם, זה נורא. מה לא מובן? הקווים מתמלאים בייצור לגופים אחרים. זה לא עקיפה בתור במקדונלד'ס בסניף בבני ברק, 'יש לי חבר והוא כבר יכניס אותי קודם'. שר האוצר, שעם כל הכבוד יושב גם במשרד הביטחון, תוקע פה מקל על סתם".
את שירותו בצה"ל התחיל דדון בתותחנים, עבר לתפקיד קצין תחזוקה, התגלגל לחטיבה 890 ומשם הגיע להיות קצין לוגיסטיקה ותחזוקה של פיקוד מרכז. כשהפסיד בהתמודדות על תפקיד של תת אלוף, החליט לפרוש מהשירות.
"לא מחליט לבד"
הוא השתחרר ב-2002, היה מנכ"ל טיב טעם תעשיות, משם עבר לאלבר ואחר כך לסידס. כשהיה בהמתנה לתפקיד אחר, הוצע לו להצטרף למיזם רגיש במשרד הביטחון, בו פעל מספר שנים. כשסיים שם, הקים יחידת סמך במינהל הרכש וב-2017 ניגש למכרז ומונה לראש מינהל הרכש. היום הוא מנהל את הקמת חוות השרתים החדשה של חברת טקטוניק שתקום בבית שמש, בהשקעה של מאות מיליוני דולרים.
מינהל הרכש אחראי על הרכש של צה"ל והוצאתו לפועל. הרכש נפרש על מנעד רחב מאוד של מוצרים בהיקף שנתי של מעל 10 מיליארד שקל. "באף מדינה בעולם אין ארגון כזה. בן גוריון היה זה שהבין שצריך להפריד בין הצבא למשרד הביטחון כדי למנוע שחיתויות, והכלים והמנגנונים שעומדים לרשות מנה"ר הם מרובי משתנים. זה לא שאני יושב ומחליט על דעת עצמי מה ואיפה לקנות, בדיוק כמו שנגן בתזמורת לא מנגן על כל הכלים.
"כשהייתי בתפקיד ביקשתי מהעובדים לא רק להיות מנהלים טכניים, אלא לשאול למה, להיות סקרנים, ללמוד. למה צריך לשלם 4,000 יורו על רכיב מסוים בטנק? ולמה הגובה של אמבולנס חייב להיות 1.72 מטרים? בדיעבד בן גוריון צדק. הצבא צריך להגיד לי מה הוא רוצה, ואני קונה מה שהוא צריך ולא מה שהוא רוצה. במנה"ר יש 260 עובדים, שתפקידם לבחון כל בקשה ואת כל המרכיבים, בלי להיות כפופים לרמטכ"ל, אלא לחוק חובת המכרזים שמבחינתי היה החשוב ביותר".
כשמדובר בקנייה בשקלים בארץ, למנה"ר יש את שיקול הדעת הבלעדי. אבל בכל מה שנוגע לקנייה בכספי הסיוע האמריקאי, כל רכישה חייבת לקבל את אישור הרשפ"ת, הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, גוף חשוב ביחסי החוץ של מדינת ישראל.
כשחברה זרה זוכה במכרז של משרד או חברה ממשלתית, היא מחויבת לרכוש בתעשיות המקומיות שלנו או להשקיע בהן בשיעור מסוים משווי העסקה. שיעור הרכש החוזר וההשקעות נקבע לפי אופי העסקה, אם היא אזרחית או ביטחונית, ולפי המדינה שממנה מגיעה החברה הזרה וההסכמים עליהם היא חתומה. הרשפ"ת היא הגוף שעוקב ומפקח על חובת הרכש, והיא זו שאחראית על רכישה בארה"ב בכספי הסיוע, כנדרש בהסכם בין המדינות.
"שיטת האמבולנס"
וכאן אנחנו מגיעים לעוד סוגיה בוערת: האיום האמריקאי לעכב את משלוח ראשי הנפץ המדויקים והתלות המוחלטת שלנו באספקת הנשק שלהם. "בתחילת הדרך הסתמכנו על אספקת נשק רוסית, עד לאמברגו של צרפת, ומששת הימים התחלנו לדבר עם האמריקאים על סיוע צבאי. לוי אשכול עשה מהלך מאוד מוצלח בזמנו וצריך לתת לו עליו קרדיט. האמריקאים הציעו שהצי השישי יעמוד לרשותנו בכל עת חירום, אבל אשכול לא הסכים לשיטת האמבולנס וכך התגבשו הסכמי הסיוע שקיימים בחוק. יש מחויבות חוקית אמריקאית להביס כל איום פוטנציאלי על ישראל".
ובכל זאת, אנחנו נמצאים במלחמה, והם לא מספקים לנו את ראשי הנפץ המדויקים.
"מעבר לשיח הפוליטי-מדיני, אפשר להסתכל על המהלך שלהם אל מול החוק והניסוח המשפטי שלו. תסמכי עליהם שהם קראו אותו היטב ומצאו שיש התנגשות עם 'צמצום הנזק המינימלי לקורבנות'. ישראל טוענת מנגד שבלי ראשי הנפץ המדויקים נפגע בחפים מפשע. זה עניין של פרשנות ושיח על העניין".
בוא נחזור לתלות באמריקאים.
"כדי לצמצם אותה עד כמה שניתן, אנחנו מעבירים חלק מהטכנולוגיה לפיתוח וייצור בארץ. בפגזי 155 מ"מ יש מחסור עולמי בעקבות המלחמה באוקראינה. לפני שהיא פרצה הייתה תחושה שמלחמות יבשתיות חלפו מהעולם לכן הייצור שלהם צומצם. תני לי תקציב ונייצר אותם בארץ, יחד עם כדורי 5.56 מ"מ. תחמושת יש לנו בארץ, מקצה לקצה".
אין לנו תקציב ולכן אנחנו תלויים בכספי הסיוע.
"אנחנו חתומים עם האמריקאים לעשור. עשר שנים כספי הסיוע מונחים בבנק. הבעיה היא התקציב שלנו, שמגיע במנות ולפעמים לא מגיע בכלל. כשהתקציב לא מאושר בזמן, אז מתנהלים עם תקציב של אחד חלקי 12, מינוס גירעון. בגלל שהייתי בשוק הפרטי, ניסיתי להוזיל עלויות בהסכמי מסגרת ומחירונים שלא תלויים בתקציב.
"ונחזור לאמריקאים. אני קורא ליחסים איתם שת"פ ולא תלות. נניח שהזמנו 15-F. את הכנפיים מייצרת התעשייה האווירית. נכון שהטייס לא יכול להניע את המטוס בלי אישור אמריקאי והכשרה שלהם, אבל המטוס לא ימריא בלי כנפיים. גם הקסדה המיוחדת של המטוס הזה מיוצרת על ידי אלביט ומשווקת בכל העולם".
הם יכולים להחליט מחר שהם מעבירים את ייצור הכנפיים והקסדות להודו.
"הודו או יוטה, כי הם מעודדים ייצור מקומי אמריקאי. אבל זה עושה לנו טוב, כי התעשיות הישראליות חייבות להוכיח שהן נמצאות בקצה הטכנולוגיה ובמחירים אטרקטיביים. אנחנו גם לא נכנסים ראש בראש עם נושא הקניין הרוחני, כמו ההודים, שדורשים עליו בעלות. המוטו שלי היה לקנות מתוצרת הארץ והשארתי אותו לזאב לנדאו, שהחליף אותי בתפקיד. אין מספיק עגבניות? לא קונה מחו"ל ובטח לא מטורקיה".
איך משפיע החרם הטורקי על הרכש של צה"ל?
"הוא נוגע בעקיפי עקיפין בברזל, שינוע, בניין. רוב הפרויקטים הגדולים של צה"ל, כמו עיר הבה"דים, מתבצעים ב-PPP, פרויקטים פיננסים חיצוניים. אנחנו יודעים כמה צריך לשלם לפרויקט ולא נכנסים לרזולוציות האלה. אני מניח שכמו שהמשק סובל מהמשבר עם טורקיה, כך גם אגף הבינוי בצה"ל".
עוד מונח שמשתמשים בו הרבה במלחמה הנוכחית הוא "כלכלת חימושים". אין לנו מספיק נשק?
"זה מונח מבצעי של כלכלה צבאית. כיפת ברזל היא דוגמה מצוינת לזה. גם אם אין לך שום מגבלות, אתה חייב לבצע כלכלת קרב. ל-7 באוקטובר לא נערכנו מראש. מנה"ר היו צריכים להשלים חוסרים במהירות. הקמתי את תא התעשיות במנה"ר שנגע לאפשרות הזו.
"נגיד שאלביט סיימה לייצר משהו ורוצה לייצא אותו. יש לנו את הסוברניות לעצור את היצוא. בסוף אתה מוכר למדינות ידידותיות ואתה מסביר שאתה זקוק לתחמושת הזו וקרו דברים כאלה במלחמה. הכל נעשה בשת"פ עם האגף המדיני-ביטחוני ואין מצב שאני מביך קולגה מול מדינה ידידותית. בשיח ולא בדגל אדום.
"אני סמוך ובטוח שאנשי מנה"ר עשו ויעשו את העבודה בצורה מרשימה, כמו שהם יודעים וכמו שנעשה בקורונה, ששם ניהלנו את רכש הבדיקות והחיסונים. השריר הזה פועל כל הזמן והוא לא נאלץ לזוז מאפס למאה. מ-7 באוקטובר נערך רכש בהיקף של כמעט שנתיים וחצי. אם אני חושש ממשהו, זה מפוליטיזציה. תנו לגורמים המקצועיים לעשות את העבודה, שימו את הפוליטיקה בצד ותיהנו מהפירות. רק אל תפריעו".