קצת אחרי שנקלטה כמהנדסת ברפאל, ניגשה אל ח' אחת מעובדות כוח האדם בחברה עם בקשה: לא לדבר ערבית בפומבי בעבודה. ח' (37), אחת המהנדסות הדרוזיות הראשונות שנקלטו בחברה לפני 12 שנה, גם לא העזה לדרוש אז ימי חופש בחגי הדרוזים, ונהגה לקחת אותם כימי חופשה אישיים.
הרבה השתנה מאז ביצרנית כיפת ברזל, מעיל רוח, טילי הספייק ועוד. 2024 הוגדרה ברפאל כשנת העובד הדרוזי, עם מאמץ מוגבר לגיוס עובדים ועובדות מהמגזר. אם לפני שנה היו בחברה שמעסיקה יותר מ-8,500 עובדים כ-30 עובדים דרוזים, עד סוף השנה יהיו בה 100 כאלה. היום העובדים הדרוזים מקבלים אוטומטית חופשה בחגי העדה, בנוסף לחופשות החגים היהודיים.
"אנחנו כל הזמן מנסים לגוון את האוכלוסיות שעובדות ברפאל, וביחד עם עמותת ציונות 2000 עושים עבודה סדורה כדי שזה יקרה", מסבירה איריס, הממונה על הגיוון התעסוקתי ברפאל. "בנינו תכנית גיוס מתאימה ויצרנו שיתוף פעולה עם גופים מובילים במשק. התחלנו למשל להפעיל הסעות מכפרי הדרוזים למפעלים של רפאל בצפון, והנמכנו את מספר המינימום של עובדים כדי להפעיל קווים חדשים, ולעודד נוספים להצטרף".
מ', כיום מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה בתחום הנפיצים, הייתה מהבודדות שסימנה עוד כילדה את רפאל כמקום העבודה העתידי שלה. אביה שירת עשרות שנים כקצין בצה"ל ושימש בתפקידים בכירים. "זה ממש לא היה נפוץ אז, שנשים דרוזיות, והאמת גם גברים, יעבדו ברפאל, למרות שמדובר במעסיק גדול ונחשב בצפון", היא אומרת. "גדלתי על חשיבות התרומה למדינה, והיה לי ברור שאחרי התיכון אני הולכת ללמוד תואר הנדסי בטכניון ואז לרפאל".
ל' (26) עדיין סטודנטית להנדסת איכות, כבר עובדת תוך כדי הלימודים בתחום המטענים ההודפים. "חלמתי להיות חיילת, אבל הדת הדרוזית מתירה רק לגברים להתגייס. ברפאל אני תורמת לביטחון בלי ללבוש מדים".
היה לכן אתגר כפול: גם דרוזיות, גם נשים בתעשיות הביטחוניות שיש בהן רוב גברי קבוע, ועוד יותר בקרב ההנהלה.
"אצלי זה היה יותר מורכב כי אני גם באה מבת דתי מאוד. אני שומרת נגיעה, אין לחיצות ידיים וחיבוקים, בדיוק כמו אצל נשים יהודיות דתיות", ממשיכה ל'. "אבל אחרי שאת מוכיחה את עצמך מקצועית, את מתקבלת כמו כל עובד ועובדת אחרים".
לח' היו כמה אתגרים נוספים, כשנקלטה כאחת העובדות הדרוזיות הראשונות בחברה. "בהתחלה הייתי צריכה לקחת בחגי העדה חופש על המכסה האישית שלי. זה גם יותר מסובך כשיש חופשות בחגים היהודיים, והילדים שלי בבית ספר כרגיל. בהתחלה, למרות שעמדתי בכל היעדים שלי בעבודה, שאלו אותי בשיחת משוב למה אני נעדרת כל כך הרבה. רק אז שיתפתי שיש לי ילד על הרצף, ואני חייבת להגיע איתו לאבחונים ולטיפולים. מהרגע הזה כל האווירה השתנתה וקיבלתי חיבוק גדול מהחברה, והבנה מלאה".
גם בהמשך איתגרה ח' את רפאל, תחילה כשנפצעה בתאונת דרכים ואחר כך כשחלתה בסרטן. "הייתי הרבה זמן בבית ובחברה לא ויתרו עלי. כשיכולתי אפילו הסכימו שאעבוד בחצי משרה, כדי לצאת קצת מהבית, ונתנו לי משימות קטנות. כשהבראתי חזרתי לעבודה מלאה. זה לא מובן מאליו ולא קורה בכל מקום עבודה".
ה-7 באוקטובר טלטל את חייהן כמו את שאר המדינה. רפאל עברה לעבוד 24/7 כדי להאיץ אספקות לצה"ל, לבצע שינויים במערכות שהא מייצרת לפי בקשות מהשטח, ולזרז פיתוחים שכבר היו בעבודה.
מ': "בעלי גויס מייד למילואים לחצי שנה, ואני מצאתי את עצמי בקו הייצור, מחליפה עובד אחר שגויס. בגלל שהכרתי היטב את העבודה של אנשי הייצור היה לי קל להשתלב והבנתי שפה הכי צריכים אותי עכשיו, חודש שלם עבדתי בלי להסתכל על השעון, חוזרת הביתה רק בלילה". מ' שולבה בפס הייצור של ה"מעוז", הרחפן התוקף שזכה לשימוש נרחב וקריטי נגד מחבלים באזורים צפופים.
גם ל' עברה זמנית מהפיתוח לייצור. "לא הצלחתי לעבוד כל כך הרבה שעות כמו ח', והיה קשה לשמור גם על הלימודים בינתיים, ולדאוג לארוס שלי שגויס גם הוא, ובחלק מהזמן שירת בתוך עזה. בשיחות הווידיאו שהיו לנו הוא היה שולח לי תיעוד שיגורים וירוטים של כיפת ברזל, לראות את ההצלחות שלנו. זה היה מפחיד ומחמם את הלב בו זמנית, ותודה לאל שזה מאחורינו, למרות שהוא הבהיר לי שברגע שמגיע שוב צו 8 - הוא טס חזרה".
ח' נשארה בפיתוח, וביחד עם הצוות שלה נתנה גז על השלמת עדכון לכיפת ברזל שתוכנן להמשך השנה. "עבדנו בשעות לא נורמליות והצלחנו לקצר את לוח הזמנים בחצי שנה. סבתא שלי, שהייתה דמות מאוד משמעותית בחיים שלי, נפטרה בזמן הזה. ואצלנו לא מקובל לקום מהשבעה, אבל צו השעה היה להיות כאן. גם כשבעלי הרגיש לא טוב, אמא שלי נסעה איתו לחדר מיון, כי הייתי חייבת לסיים את המשימה בזמן".
רפאל מוכרת כיצרנית מערכות הגנה שמצילות חיים, אבל בונה גם חימוש התקפי וקטלני. יש דילמה בעניין, באילו מערכות להשתלב בעבודה?
ח': "זאת באמת שאלה שכל אחד פה מתמודד איתה באיזה שלב. ישבתי פעם בדיון ומישהו אמר 'אני לא רוצה שהבן אדם הלא נכון ימות, רק מי שרצינו', ולי ישר עבר בראש 'אני לא רוצה שאף אחד ימות'. אבל גם הטילים והפצצות המונחות שרפאל מייצרת נועדו להגן על הילדים שלי. מלחמות יש בכל העולם, אם נקנה את הנשק ממישהו אחר, זה ישנה משהו? אז עדיף שלפחות נהיה מסוגלים לייצר אותו בעצמנו".
מ': "זה נושא שחשבתי עליו לפני המלחמה, אחרי שראיתי סרט שהציג מצב שבו המדינה מותקפת ותוקפת את האויב בחזרה, שסופג נפגעים רבים. מאז השבת השחורה אני שלמה עם ההרגשה. מי שפוגע בנו ראוי לקבל את עונשו".
ל': "הדת הדרוזית מחייבת אותנו להגן על האדמה שלנו. אם אנחנו חיים כאן ולא תורמים לביטחון, אנחנו לא מקיימים את מצוות הדת. מה שאנחנו עושים כאן עוזר לשמור עלינו, ועל האדמה שסבא וסבתא שלי עיבדו, ושהילדים שלי יגורו בה. לכן חשוב לייצר את הטילים האלה".