130 כלכלנים ישראלים בכירים מתריעים בצורה הנחרצת ביותר: הכבדת נטל המילואים והמשך הפטור מגיוס לאלפי צעירים חרדים במקביל להמשך תקצוב מוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה, מובילים את המדינה לעבר תהום ומסכנים את קיום המדינה.
במכתבם החמור של הכלכלנים הם מתריעים כי "השילוב בין מדיניות ממשלות ישראל לבין קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה החרדית מוביל את המדינה לעבר תהום ומסכן בצורה ממשית וקשה את המשק והחברה הישראלית, כולל את החברה החרדית עצמה".
הכלכלנים מונים שלוש סוגיות יסוד: ביטחונית, כלכלית וחברתית, כאשר לכל אחת מהסוגיות "השלכות קשות ומרחיקות לכת על העתיד. השילוב בין הסוגיות הופך אותן לסכנה ממשית לגורל המדינה".
על הסוגיה הביטחונית הם אומרים כי "צפוי גידול משמעותי, קבוע, וארוך טווח בנטל הביטחוני על משרתי הסדיר והמילואים. לפי תזכיר החוק שהוגש לאחרונה בתמיכת מערכת הביטחון, מספר ימי המילואים צפוי לגדול דרמטית: חיילי מילואים שאינם קצינים ישרתו עד 42 ימים בשנה, וזאת עד גיל 45 (לעומת 18 ימים וגיל 40 לפני המלחמה), וקצינים ישרתו עד 55 ימי מילואים בשנה, עד גיל 50 (לעומת 28 ימים וגיל 45 לפני המלחמה). להעלאה זו של נטל המילואים עלות תקציבית ישירה למשק המוערכת בכ-10 מיליארד שקל בשנה.
"חשוב מכך, להכבדה על ציבור משרתי המילואים עלויות עקיפות גדולות בהרבה, שלהן השלכות הרסניות על החברה ועל הפעילות הכלכלית במשק. כלכלה מתפקדת אינה יכולה להתקיים במציאות שבה עובדים רבים נעדרים לתקופות ממושכות מדי שנה. עצמאים ועצמאיות רבים יקלעו לקשיים כלכליים, הפוטנציאל התעסוקתי של משרתי מילואים יפגע כאשר חברות ימנעו מלהעסיקם, יכולת הייצור של החברות במשק תיפגע קשות, ואיכות השירות הציבורי תדרדר.
"הכבדה משמעותית בנטל המילואים תוביל בסבירות לא מבוטלת לגל הגירה לחו"ל של עובדים שהם מהמשכילים והמיומנים ביותר, ולעזיבה של חברות ישראליות ורב-לאומיות רבות. ישראל עלולה לאבד הון אנושי רב ואת תרומתן הכלכלית של חברות עסקיות רבות, וזאת באופן אשר יפגע קשות ברווחתם של אלה שיישארו בישראל".
על הסוגייה הכלכלית הם מסבירים כי "ממשלות ישראל לדורותיהן, והממשלה הנוכחית במיוחד, מממנות בתי ספר של המגזר החרדי שאינם מקנים לתלמידיהם את הידע והכלים הנדרשים להשתלבות בשוק העבודה המודרני. במקביל, ממשלות ישראל מזרימות תקציבי עתק למימון אורח חיים המעודד אי-עבודה וילודה בשיעור כפול ומשולש מזה של שאר המגזרים בישראל.
"הזרמות אלה מתבטאות במגוון רחב של אופנים - ממימון בתי ספר שאינם מלמדים ליבה, דרך שלל קצבאות והנחות והטבות מגזריות מפליגות. לפי חישובי בנק ישראל, בעוד שבממוצע משק בית חרדי בגילי 25-44 מקבל מהמדינה 2,800 שקלים בחודש, משק בית יהודי לא חרדי משלם 2,200 שקלים בחודש.
"השלמה עם מערכת חינוך חרדית המונעת מתלמידיה את הידע הנדרש להתמודדות עצמאית במשק גלובלי, יחד עם הזרמות תקציבי ענק אשר צפויים לגדול בקצב מעריכי, היא מתכון להידרדרות רמת החיים בישראל ולפגיעה קשה ביכולת המדינה לספק שירותים בסיסיים לאזרחיה".
הסוגיה השלישית היא חברתית ונוגעת לעתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית: "שיעורם ההולך וגדל של החרדים בחברה - בתהליך אשר ממומן במידה רבה על ידי הציבור היצרני - צפוי להעניק למגזר החרדי כוח פוליטי רב שיאפשר לו לפגוע במאפייניה הליברלים של מדינת ישראל ולקדם חקיקה סקטוריאלית הכופה עצמה על מי שאינם דתיים. זאת ועוד, נוכח הגידול בשיעורה היחסי של האוכלוסייה החרדית, ההנהגה החרדית תוכל בשיטת הממשל הנוכחית לשנות כל הסדר פוליטי שיושג כדי להבטיח זכויות יתר בתחום הכלכלי, הביטחוני, והחברתי".
הם מסבירים כי "שלוש הסוגיות מעצימות זו את זו. ללא שינוי בתוואי הקיים, תהליכים אלה מסכנים את קיום המדינה.
"רבים מהנושאים בנטל יעדיפו להגר מישראל. הראשונים לעזוב יהיו אלה שלהם הזדמנויות בחו"ל: רופאים ורופאות, מהנדסים ומהנדסות, עובדי ועובדות הייטק, ומדענים ומדעניות. האוכלוסייה שתישאר בישראל תהיה פחות משכילה ופחות יצרנית, וכך יגבר הנטל על האוכלוסייה היצרנית שנשארה - מה שיעודד הגירה נוספת מישראל. תהליך זה של 'ספירלת קריסה' שבה מעגלים הולכים וגדלים מעדיפים להגר, כאשר מצבם של הנשארים הולך ונעשה גרוע, יפגע קשות באוכלוסיות שאין להן אפשרות קלה להגר, ובכלל זה המגזר החרדי.
"התהליכים הדמוגרפיים והכלכליים שעוברים על ירושלים בעשורים האחרונים - הידרדרותה המהירה במדדים הסוציו-אקונומיים, תוך כדי נטישת העיר על ידי חלקים גדולים של אוכלוסייתה החילונית - מדגימים היטב את תופעת ספירלת הקריסה והסכנות הנשקפות למדינת ישראל כולה. לירושלים יש את ישראל. לישראל, יש רק את עצמה".
הכלכלנים מתריעים כי "תהיה זו טעות קשה לחשוב כי נותר זמן רב לקידום השינויים הנדרשים להתמודדות עם הסכנה לקריסה לאומית. קריסות אינן מתרחשות כאשר המצב 'הידרדר לחלוטין' אלא קודם לכן, כאשר שיעור גדול מספיק של פרטים צופים כי לא ניתן למנוע את ההידרדרות. מרגע שהאוכלוסייה הנושאת בנטל תסיק שמדינת ישראל עלתה על מסלול שאינו הפיך, הקריסה הלאומית בוא תבוא. תחילה בצורה הדרגתית ואז בפתאומיות ובאופן בלתי הפיך".
הכלכלנים מציעים דרכי פעולה להתמודדות: רפורמה כלל-ארצית ורחבת היקף בחינוך היסודי והעל-יסודי שתכלול הפסקת תקצוב של בתי ספר שאינם מלמדים את תכנית הליבה המלאה לצד הפסקה מוחלטת של תמיכות המתמרצות אי-עבודה וצמצום מימון המדינה לעידוד ילודה; חלוקת הנטל הביטחוני בין חלקי האוכלוסייה; שינויים בשיטת המשטר ושינויים חוקתיים אשר יעגנו זכויות ליברליות וערכים דמוקרטים באופן שיסכל פגיעה עתידית בהם.
הם מסיימים בכך כי "אנו, כלכלני וכלכלניות ישראל, מתריעים בצורה נחרצת וברורה נגד המשך ההתעלמות מתהליכים המובילים את מדינת ישראל לתהום כלכלי, ביטחוני, וחברתי. הסכנה ברורה, ולהערכתנו הסבירות להתממשותה גבוהה מאוד. זוהי אזעקת אמת. ההיסטוריה לא תסלח לקברניטי המדינה בהווה ובעתיד - מכל קצות הקשת הפוליטית - אם יעמדו מנגד".
בין החותמים על המכתב: פרופ' איתן ששינסקי, פרופ' מנואל טרכטנברג, פרופ' אבי בן בסט, פרופ' דני בן דוד, ד"ר מיכאל שראל, פרופ' מומי דהן, פרופ' איתי אטר, פרופ' עומר מואב, פרופ' ליאו ליידרמן, פרופ' אמיר ברנע , פרופ' יוסי שפיגל, וכן בכירים לשעבר בשירות הציבורי: דוד ברודט, קרן טרנר, שאול מרידור, פרופ' אודי ניסן, פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, רוני חזקיהו, ורבים אחרים.