בעולם מתוקן בו כולנו מעוניינים לחיות האם היה עולה בדעתנו להתייחס לחבר הכנסת הצעיר ביותר, אדם שנבחר למפא"י ועבר לתנועת חרות,ֶ שעלה ארצה באוניה "ארצה" וישב בסמינר יהודים וערבים יחד עם מי שיהיה בעתיד מלך מרוקו, כ"קוף שירד מן העצים"? האם הדבר הראשון העולה בראשנו הוא בדיחה וחיקוי כאשר אנו נזכרים בסגן ראש הממשלה, ח"כ, פוליטיקאי חד ומנוסה, כדוד לוי?
הזיכרון הוא חשוב, אך לעיתים הבושה חוסה בצילו, הוא כמו עוקר כל חלקה טובה של מידע או אמיתות העובדות. תכניות הסאטירה עשו קריירה מפוארת על גבו של דוד לוי וכולנו חלק מן "החגיגה". רבים לעגו לדמות שלה מבטא ייחודי, שהגיעה מעיירת פיתוח מרוחקת. מה היה בינה ובין האמת על מנהיג פורץ דרך?
ההספדים שנכתבו השבוע עלֶ אדם שעקר דלת בלשכת התעסוקה כי לא קיבל עבודה, השיג מים קרים ונקיים לעובדי השדה בקיבוצים והיה טפסן מוסמך, לא רק שהאירו את דוד לוי הפוליטיקאי הוותיק מבית שאן, אלא הדליקו זרקור עוצמתי על כולנו. כדאי לנו להשתמש באלומה, בוודאי שלא לעצום את העיניים.
מילים כמו "תקרת הזכוכית", מי שמנו לומר אותן ועל מי בדיוק? האם לנצח הספד טוב הוא שיתאר את המרחק בין מוצאו של אדם להיכן שהגיע? האם את אותו הספד היינו כותבים על מישהו עםֶ שםֶ אחר? האור לא משקר והאמת מנקה מכל לכלוך. הביוגרפיה של דוד לוי ככל הנראה מסקרנת בפרטיה אולם תחומה בהגדרות ישנותֶֶ שאומה שלמה לא מצליחה להשתחרר מהן.
השונות קיימת ובריאה, אך ביחס לדוד לוי היא היתה חזות הכל בעידוד סביבה תקשורתית לא מתקדמת שבה איש לא הדגיש את חשיבותם של מאבקים חברתיים ועמידה על עקרונות. את השונה קל לחקות, הרבה יותר קשה להזדהות איתו או להעריך את יכולותיו. השונה מביא רייטינג אבל בדרך כלל לא מייצג יכולות, את דוד לוי צריך להכיר ולהוקיר, שתי מילים שהיה קשה איתן אז - וגם היום עדיין לא קל.
בקוקפיט הבינלאומי במטוס בו יושבים אנחנו אזרחי העולם, קל להושיב טייסתֶ חרדית עם טייס ערבי והמטוס יגיע אל מחוז חפצו בשפה אנגלית-תעופתית ללא צורך בהיכרות מוקדמת, דעה דומה או כל סממן זהה כלשהו. למטוסים יש פרוטוקול הפעלה אחיד שכולם מקיימים, נתונים מוגדרים מהיצרן ואפילו המלל קבוע במרבית חלקי הטיסה, בוודאי שבאלו הקריטיים ביותר. זה לא עולם שונה בהרבה מזה שבו היינו רוצים לחיות, לעתים תחושתֶ היכולת לצאת למשימה משותפת מבלי להכיר, דווקא היא המספקת ביותר ויוצרת בטחון בביצוע. יש הרבה מה ללמוד מעולם התעופה המסורתי, הוותיק והלא משתנה.
בקוקפיט שלֶ מדינתֶ ישראל בשנת עשרים וארבע, חסר לנו טייס כמו דוד לוי, כזה שמביא. ניסיון מקצועי עשיר לצד ראיית המטרה והאחר, חדות מחשבה לצד מתינות, אחד שלא מנסה לשלוף שפנים מהכובע. במטוס זה יושבים כולנו היוםֶ ומספידים אתֶ דוד לוי.
המילים והכותרות נעלמו לתוךֶ שגרת חיינו מהר משחשבנו. ולמרות זאת, כדאי לנו להסתכל על מונחים כמו "תקרת הזכוכית" ולנסות ולחבר אותה מיד לשם של זה שפרץ אותה, להבין כי לא מתפקידנו לקבוע אותה ובכלל כדאי שנתעסק כל אחד בתקרת הזכוכית האישית שלו. את מונחי המזרחים והאשכנזים, הספרדים והאירופאים ננסה להכניס למיקום גיאוגרפי ולאֶ למיקום בטבלת סיכויי ההצלחה.
הקוקפיט של המדינה
השר שהצביע נגד כניסתֶ כוחות צהלֶ לביירות במלחמת שלום הגליל ומאוחר יותר סירב לשבת בממשלה אם לא יכניסו אליה גם את אריק שרון, שסירב לוועידת מדריד והצביע נגד ויתורים בשטחים וכונן את מפעל שיקום השכונות כשר השיכון.
את כל אלו ידע דוד לוי להכיל ולתמרן גםֶ פוליטית, נאמןֶ לעקרונותיו,ֶ לתומכיו ולציבור בו בחר, כפי שאמר לכלכלן הבינלאומי מילטון פרידמן שהציע לממשלת בגין צעדים ליברליים חריגים לעידוד צמיחה, זה אולי ייטיב עם הממשלה אך האם זה יטיב עם הציבור שבחר בה? והיה היחיד בחדר שהעז לפצות פה.
מעולםֶ לא פגשתי בך שרֶֶ החוץ לוי, הילד שהייתי אינו זוכר אתֶ פועלך כשר השיכון ומנהיג עובדים אנרגטי. אבל כן זוכר את תכניות הסאטירה ששמו אותך ללעג. על כן כולי תקווה כי המילים הללו מאירות קצתֶ מהדרך לכולנו. כי מי שראה בך, במילותיך שלך "קוף שירד מן העצים",ֶ שלא יספר לנו כי אנחנו וילה בג'ונגל. לכן כדאי שנביט קצת על עצמינו ונכתוב את הסיפור שלנו, זה שעלול להפוך בטעות לסאטירה על כולנו.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי