"העירייה הייתה יכולה לחסוך מיליונים ולעשות עם הכסף הזה דברים נפלאים"

ישראלי ממוצע מוריד את הזבל לפחות פעם ביום, ל-70% מתושבי המדינה יש פח כתום בקרבת הבית, 27% גם משתמשים בהם. זה נשמע מעט אבל רני איידלר מנכ"ל תמיר, תאגיד מיחזור האריזות של ישראל, חושב שזה דווקא מספר לא רע. "מסקרים שערכנו 27% מהאנשים מצהירים שהם ממחזרים. זה לא הרבה אבל גם לא מעט. יש מידי יום מצטרפים חדשים ואחד האתגרים הגדולים שלנו היא לצרף עוד ועוד תושבים שימחזרו".

ישראל הצטרפה למיחזור האריזות הרבה אחרי אירופה, שם המיחזור התחיל כבר לפני 30 שנה, בעוד שאנחנו הצטרפנו לפני כעשור, מדביקים בקצב סביר את הפער בתשתית - ועכשיו האתגר הגדול של תמיר הוא לעודד עוד ועוד תושבים לקחת חלק פעיל ולהפריד אריזות לפח המחזור הכתום בצורה וולנטרית.

אבל רגע לפני שנבין איך, הנה עוד עובדה: בשנת 2011 חוקק בישראל חוק המחייב יצרנים ויבואנים לקחת אחריות על האריזות שהם מכניסים לשוק. מטרת החוק היא לצמצם את כמות הפסולת הנוצרת מאריזות, למנוע את הטמנתה בקרקע ובכך להקטין את הנזק שנגרם לסביבה מפסולת אריזות. מה אומר החוק בפועל? יצרנים, חברות ויבואנים מחויבים על פי חוק להתקשר עם תמיר (מלכ"ר חברה ללא מטרות רווח לתועלת הציבור), הלוא הוא הגוף שהוכר על ידי המשרד להגנת הסביבה על מנת לבצע את דרישות החוק משמע תשלום שאי יישומו גורר קנס כספי.

"העקרון של החוק הוא אחריות יצרן ובסלנג: המזהם משלם" מסביר איידלר. "התשלום מתבצע בצורה זו שכל אחד משלם לפי המשקל, הסוג והחומר ותוחלת החיים של האריזה. בבית או במסחר זה מחיר שונה. בנינו דיפרנציאליות במודל התשלומים וככל שהאריזה 'מתמחזרת' יותר, כך אתה משלם פחות. זו הדרך לעודד יצרנים להצטרף".

אחת הזירות העיקריות שתמיר פועלת בהן היא מול הרשויות המקומיות. "רון חולדאי למשל לא קם בבוקר ואמר שהוא רוצה פחים כתומים. זה חלק מחובותיו. ואנחנו מממנים את איסוף הפסולת והאריזות ובעצם אחראים על פינוי ואחר כך על הליך המיחזור". איידלר מסביר שיש פה מצב של ווין ווין בו הרוב המוחלט של הכסף הולך לרשויות. 8% בערך הולכים לשיווק הסברה, חינוך, רגולציה ועוד, היתר לשכר, אבל רוב הכסף הוא התשלום על הפח, על הפינוי שלו, על המיון האיכותי, על ההעברה למיחזור. ישנם דברים שאני משלם כסף על מנת שימחזרו אותם, מכיוון שיש הרבה אריזות שהיו הולכות אחרת לפח כי הן לא כלכליות".

כמה צריך למחזר? "אנחנו צריכים למחזר 60% מפסולת האריזות על פי היעדים שקבע החוק וזה בדיוק כמו באירופה. זה שוב אומר שהכסף מהתעשייה עובר לרשויות ואנחנו סוג של מסלקה". ובכל זאת למרות שזה מעוגן בחוק תמיר היו אלה שחוללו את המהלך.

"פנינו לרשויות, זה לא שהם באו אלינו, למרות שעבורן זה מאד כלכלי. תחשבי שהפסולת בבית לא משתנה בגלל שהוסיפו עוד פח. ו-50-60% מהפסולת הביתית שאדם צורך מבחינת נפח, הן אריזות. זה אומר ששליש מהפסולת עוברת מהפח הירוק לכתום, ובסופו של דבר במקום להוציא יותר כסף על פינוי על חשבון העירייה מהפחים הכתומים, הם מפחיתים את הוצאות פינוי האשפה בכך שהרבה פסולת עוברת לפח הכתום, שם אנחנו מממנים את זה. אם העירייה היתה חכמה והיתה פועלת למיחזור היא היתה חוסכת מיליונים ולעשות עם הכסף הזה דברים נפלאים".

יש רשויות שדווקא פועלות כך, ראשון לציון, נתניה, עמק חפר, "שפשוט חסכו מיליונים כי הם הורידו פח אחד ירוק. עיר רצינית יכולה לעשות מזה מטעמים". ב-137 רשויות יש לכל תושב פח כתום ליד הבית, "ואנחנו מחויבים להגיע ל 90% עד סוף 2026", אומר איידלר, שמשמש כמנכ"ל תמיר זה חמש שנים (אבל עובד בחברה כבר 11 שנה, לפני כן שימש כסמנכ"ל תפעול ומשנה למנכ"ל), והמיחזור אינו רק טבע שני שלו "אני מסרב לשתות בכוס חד פעמית", אלא בא לידי ביטוי גם בהרצאות שהוא מעביר בהתנדבות באוניברסיטאות ובארגונים, הוא מסביר שאם אחרי כל הרצאה הוא גורם אפילו לבודדים למחזר, הוא את שלו עשה.

כשאני קצת סקפטית כשאיידלר נוקט במספר 90% כיעד, והוא מבין ומסביר: "זה באמת המון, רק בחברה הערבית יש שתי רשויות עם פח כתום ושם יש לנו עדיין עבודה. זה מורכב אבל זה גם יעד עם תוכנית סדורה איך אנחנו מגיעים לכל הרשויות. בין היתר אנחנו עושים אקט משמעותי של הסברה, אבל לאורך כל הדרך ובשיתוף עם הקהילה מגיל גן ועד תכניות לימוד לתלמידי יסודי וחטיבות ביניים. חשוב לנו לגעת בקהילה".

אבל אתם בוודאי לא מניחים שהכל מתבצע על מי מנוחות, כי סביר להניח שאחרת לא היינו כאן. ובמדינת ישראל מיחזור הוא אתגר לא פשוט בוודאי כשיש מלחמה על הראש ועוד כמה צרות אחרות. "מלחמה וביטחון וכל מיני דברים הם צו השעה", אומר איידלר ומוסיף שבכל זאת הוא אופטימי כי 84% מהאנשים מכירים את הפח הכתום. "זה הישג מדהים, אם כי רק רבע בסוף ממחזרים. האתגר שלנו הוא לגשר בין מעורבות שיחסית לא גבוהה לבין המודעות שהיא מאד גבוהה".

ובכל זאת האתגר האמיתי הוא לא בחינוך התושבים, שם העבודה קצת יותר קלה, אלא בעיקר מול היצרנים והיבואנים. "יש הרבה פורעי חוק שלא מתקשרים איתנו ולצידם שני משרדי ממשלה שלא עושים כלום. אחד מהם הוא המשרד להגנת הסביבה, שלמרות שאנחנו בעצם כפופים אליו לא אכפת לי לומר את זה, שהפעם האחרונה שנעשתה על ידו אכיפה משמעותית היתה לפני שנתיים וחצי. ישנם בערך 5,000 פורעי חוק והוציאו רק 472 ההתראות. אי התקשרות של יצרן או יבואן עם תמיר נחשבת עבירה פלילית שלצידה קנס כספי. אם הוא לא עמד ביעד לאורך כל התקופה אפשר לקבל גם קנס רטרואקטיבי אבל אם אתם לא עושים את זה אז לפחות תוציאו התראות של מי שלא קשור איתנו".

אם לא תהיה אכיפה מה יקרה?
"יש מודל פסימי ואופטימי. האופטימי הוא שישלמו יותר כסף, דמי הטיפול יעלו אם לא תהיה הצטרפות. והפסימי שכשאבקש להעלות את המחיר, יראו שהמשרד לא מתפקד ואולי לא יישמו את החוק כי לשם מה צריך את החוק הזה. אני לא יודע איפה המציאות תהיה כי אני לא נביא, אבל אני יודע שאת הדבר הזה צריך לסדר ולייצר פה אכיפה שהיא בסופו של דבר לתועלת כולם. יש מספיק כסף בתקציב כדי לעשות הסברה".

מה עוד המדינה לא עושה?
"הרוב המכריע של פורעי החוק הם היבואנים. יש פתרונות קלים כמו תיקון צו המכס המחייב כל יבואן לפני שחרר מכולה להראות כי הוא חתום עם תמיר ומקיים את החוק. אנחנו יודעים שיש אלפי יבואנים שלא קשורים איתנו, למה לא אומרים לשחרור במכס של מכונה תראה את האישור עם תמיר ואם לא היא לא משוחררת. זה חוק במדינת ישראל תאכפו אותו. מנכ"ל משרד הכלכלה אמר לי שזה לא פופולרי ואף שר לא יחתום על זה. גם אורנה ברביבאי אמרה שזו אכיפה בררנית. בסוף את אומרת המדינה חוקקה חוק ומצד שני היא לא אוכפת אותו באמצעים פשוטים".

הפעילות של תמיר ושל איידלר העומד בראשה "לצד צוות ש-90% ממנו נשי, יש לומר", לא מסתכמת בהסברה בדיגיטל ובטלוויזיה בלבד. "אנחנו עובדים עם משפיענים ומובילי דעה וקהילות אבל אחד הדברים שחשובים לנו ביותר זה אמון הציבור. ישראלים הם סקפטיים, ואני רוצה ומתאמץ בכל הזדמנות להוכיח להם שאם הם מתאמצים זה עושה טוב. כמעט כל הרצאה או שיחה אני מסיים במשפט: כשאתם זורקים אריזה לפח הכתום משהו טוב קורה איתה. כי בסוף האריזות נוסעות לשני מפעלי המיון הגדולים שלנו בראשון ובעפולה ואנחנו ממיינים אותם שם עם עיניים אופטיות וטכנולוגיה מתקדמת, ושקיות ומגנטים ומוצאים שמונה חומרי גלם שעוברים למיחזור. ובסוף יש מיחזור בישראל.

אחד הדברים שיותר מטרידים אותו זה לקבל תמונה של פח מלא גודש. "בסוף מישהו יושב בבית, מגיע לפח ורואה אותו מלא. זה מוריד לו את החשק להתאמץ כי העירייה לא עושה כלום. ברחבי הארץ יש פחי איגלו שבתוכם שמתי חיישנים על חשבון תמיר, ואות סלולרי שמזהה מה נפח הפח וקורא לקבלן לפנות אותו עוד בטרם הוא עולה על גדותיו. במקומות אחרים שאין בהם מקום לפחים נוספים כמו בתל אביב בעבר הירקון למשל, אנחנו משלמים על פינוי בתדירות יותר גבוהה. זה עוד חלק משימור אמון הציבור".

אתגר נוסף שאיידלר דווקא פתר הוא המורכבות בכל הנוגע לקלות בה הציבור מבצע את פעולת המיחזור. "נשאלה השאלה לאיזה פח זה הולך. לכן המצאנו סמל מיחזור שלא קיים באירופה, ואם תסתכלי אצלך בבית ותסובבי את האריזות תמצאי סמל קטן שצבוע עליו הצבע של הפח אליו האריזה שלו אמורה להגיע. זה מהלך שאני מאד גאה בו כי זו היתה הדרך שלי לנסות ולפתור את המורכבות של הסיפור".

על שולחן העבודה של איידלר יש כבר אריזה שיוצרה מאריזה של חומר ניקוי שזרקו לפני לפח הכתום. "זו אריזה של חברה מאד גדולה במשק. יש פה גם שקית שיוצרה משקיות פלסטיק אחרות. למה אני עושה את זה? זה סביבתי וגם הסברתי. אם תראי מוצר על המדף שכתוב עליו שהוא יוצר ממוצר ממוחזר זה יעודד אנשים לקנות ולמחזר ולראות שכלכלה מעגלית זה משהו מאפשר".

אמרת מקודם שאחת הבעיות הגדולות שאתם נתקלים בה היא אכיפה, או ליתר דיוק אי האכיפה, אז איך אפשר לגייס את החברות עצמן?
"גייסתי לפני שלוש שנים מנהלת חדשנות וקיימות שזה בדיוק התפקיד שלה. לחשוב יחד עם היצרנים והיבואנים על אריזות שמתמחזרות. נניח, רב שכבתי זה לא טוב, אריזות שחורות - העין האופטית לא רואה. בקבוק שהלייבל שלו מאד גדול, העין האופטית לא תראה אותו אלא רק את הלייבל ולא תשלוף לי אותו למיחזור. אז אנחנו יושבים איתם ומנסים להניע אותם לעשות את האריזות האלה".

לפני כשבועיים נשלח מדריך לכל היצרנים והיבואנים החתומים עם תמיר "מדריך אריזות" במטרה לסייע לחברות וליצרנים להבין מה עומד בתקן אריזה ומה לא. "תמיד יש שאלות, האם זה המוצר עצמו או האריזה. כוס חד פעמית היא לא אריזה אלא הניילון שעוטף אותה. יש שם רשימה של מאות מוצרים עליהם נשאלנו לאורך השנים". המדריך כולל התייחסות להחרגות שאושרו על ידי המשרד להגנת הסביבה, התייחסות לאריזות מותג פרטי, אריזות שירות ועוד. במדריך מפורטות שיטות הדיווח השונות כולל דוגמאות מספריות להמחשה, ורשימה המפרטת עשרות רבות של סוגי אריזות מקוטלגות לפי נושאים המבהירה האם מדובר באריזה לפי לשון החוק. "בסוף החודש נקיים וובינר אליו הוזמנו היצרנים והיבואנים בו נעמיק יחד את ההיכרות והידע עם המדריך".

האם המלחמה משפיעה על הרגלי המיחזור של הציבור?
"זה מזכיר לי ניתוחים שעשינו בתקופת הקורונה שבהתחלה הפתיעו אותי, אבל גדלנו בצורה מטורפת באחוזי המיחזור, גם צרכנו יותר ואנשים גם מיחזרו יותר. במלחמה התוצאות הללו חזרו על עצמן, ומבדיקה שערכתי בנובמבר ובדצמבר לא היתה ירידה קטנה, למרות 150 אלף איש שעקורים מהצפון ומהדרום מישובים שאחוז המיחזור בהם מאד גבוה. זו היתה הפתעה משמחת. במלחמה הכנסנו הרבה מאד מכולות כתומות בשטחי כינוס, וניסינו תוך כדי לחימה לצמצם הטמנה של אריזות. הכנסו קבלנים חדשים למשחק והוספנו פחים כדי שלא תיפגע הרציפות באזורים כמו אשקלון למשל שם נשרפו כמה עשרות פחים".

רגע לפני שאני מסיימת את השיחה וניגשת בהתלהבות לפח הכתום בעצמי, מזכיר איידלר כי חשוב לו אמון הציבור, השקיפות והעובדה שעבודה נעשית, חשובה האכיפה "וחשוב לא פחות שהמדינה תעודד גם את התעשייה. אנחנו גם פועלים מול משרד הכלכלה לתת תגמול לכל יצרן שיעשה שימוש בפלסטיק שמוחזר בישראל מהאריזות שנאספו בפחים הכתומים. וכמובן האתגר הכי גדול זה לרתום עוד ועוד תושבים. אני מרצה המון בהתנדבות בכל מקום מתוך רצון לייצר שגרירים ולהראות להם שמה שאנחנו עושים אמיתי וקורה במציאות".