בתאריך 23.10.18 נישא התובע לזוגתו באולם אירועים. במהלך טקס החופה, ריסק החתן את הכוס שהונחה למרגלותיו ושבר זכוכית של הכוס חדר לכף רגלו ופצע אותו. לדבריו, "דרכתי על הכוס, רגע כזה של, משהו קרה, היה לי השתהות של שנייה, נתתי נשיקה ל...ואז לחשתי לה, "אני חושב שנכנסה לי זכוכית". באמת הרמתי את הרגל, היו שם זכוכיות בחוץ, שניקיתי, על הרגל עצמה, הגיעו שטף של אנשים, אמרתי שלום אולי לשלושה, ארבעה, חמישה אנשים, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר, פניתי לאבי שאמרתי לו "משהו לא בסדר".
ואכן, משהו לא היה בסדר.
התובע הובהל מיד אל בית-החולים, שם הוצא שבר הזכוכית מכף רגלו, היא נתפרה, הוא שוחרר מבית-החולים, שב אל חגיגת נישואיו, אך באיחור, ולא יכול היה להשתתף באופן מלא בחגיגה. בהמשך, מומחה בית-המשפט קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה ברגל והצלקת שנותרה ונכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש מלא.
לאור פציעתו, זה הגיש תביעה נזיקית כנגד אולם השמחות שבתורו, הגיש תביעה צד ג' כנגד החברה שספיקה לו את הציוד ובכלל זה את הכוס. במהלך הדיון, זוגתו של התובע העידה כי היא אינה יודעת מהיכן הגיעה הכוס, אלא שהבחינה בה מונחת עטופה על השולחן לפני תחילת הטקס. היא העריכה שמנהל הטקס הניחה שם ולאחר מכן לרגליו של התובע. בהמשך, מנהל האירוע, מסר עדות ובמסגרתה טען, כי הוא היה זה שנטל את כוס השבירה מן המחסן הרלוונטי, עטף אותה בנייר כסף ובניילון נצמד והניח אותה לרשות הרב עורך הטקס.
אשמה תורמת של הנפגע?
נציג החברה שסיפקה את הכוסות העיד (כך מתוך פסק הדין): "כן. את הכוס הספציפית הזאת, מוכרים אותה, אני, להערכתי, עשרות אלפים נמכרו במהלך השנים האלה, וזה השימוש שמשתמשים בה בעיקר לזה. ואני להבנתי".
בית המשפט תהה האם מדובר על כוס בעלת תכונות נוחות 'לשבירה': "אין לרשות העד כל ערובה לכך שמדובר בכוס בעלת תכונות נוחות ל'שבירה' בטוחה מלבד השם שהודבק לה ('כוסות שבירה'). כלומר, לא נערכו לכוס המדוברת מעולם כל בדיקות או בחינות המעבדה, שמפחיתות את הסיכון הקיים משבירתה", ציין השופט והוסיף " איש מהצדדים לא טרח להציג בפניי עדות מומחה רלוונטית בעניין זה אודות כל 'כוסות השבירה' ובוודאי שלא טרח לדרוש ולקבל את השבר אשר הוצא מכף רגלו של התובע כדי להעבירו במבחן מעבדתי של מומחיות חומרים כדי שניתן יהיה לתהות על קנקנה של הכוס שנשברה.
באשר לטענה מצד הנתבעים לרשלנות תורמת של הבחור, נפסק: " אני קובע, כי אין למצוא כל רשלנות תורמת בהתנהגותו של התובע ויש לדחות את הטענות כאילו היה על התובע לבדוק את הכוס שהונחה למרגלותיו בטרם הטיח בה את רגלו, או שהיה עליו לשבור את הכוס עם העקב ולא עם החלק הקדמי של סוליית הנעל".
בפסק דינו המנומק והמהותי, ציין השופט מנחם מזרחי, נשיא בתי משפט השלום במחוז מרכז, כי לאולם האירועים הייתה שליטה מלאה על הכוס שהוצבה למרגלותיו, כך שבמבחן התוצאה היא כשלה במילוי חובתה זו ועליה לשאת בנזקי התובע. בכל הנוגע לנתבעת הנוספת, נכתב: "אין ראיה מהימנה ואמינה כי הכוס שהונחה לתובע לרגליו הייתה אחת מכוסות השבירה אשר סופקו על-ידי הצד השלישי".
סוף דבר, נפסק, כי התובע יפוצה בסכום של כ-120 אלף שקלים שכולל גם רכיב של עוגמת נפש ושכ"ט עורך דין. באשר לכך, העיד הבחור: לא הצלחתי באמת להשתחרר, הירח דבש שלנו ששינה לגמרי כיוון, פחד תמידית, ספציפית באיטליה בגלל שירד גשם הכל היה חלק, פחד תמידי שכל הזמן אני עוד שנייה מחליק. חודש שלם של להיות בבית בלי יכולת לנהוג, רגל ימין, אי אפשר לנהוג. לא משנה אם זה אוטומט או ידני, לא יכולתי לזוז. באמת לקח משהו כמו חודש עד שהצלחתי לשים נעל".
עו"ד אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, מציין: "בית המשפט קבע כי הכוס מהווה חפץ מסוכן, ולפיכך, הופעל סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שקובע כי על הנתבע מוטלת החובה להוכיח שלא התרשל - משימה שלא הצליח לעמוד בה. בית המשפט התרשם, בין היתר, כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר שנקט זהירות סבירה ולפיכך, הפך את נטל הראיה. לדבריו, חפץ מסוכן הינו גם חפץ שמטבעו אינו מסוכן, אולם אם ינהגו בו בדרך רשלנית יהפוך עורו להיות חפץ מסוכן".